בלי סודות

והפעם, בלי תלונות על מזג האויר (מה עובר עליהם עם הלחות הזו והגשם שלא נגמר? אנחנו באמצע יולי!), על החברה האמריקאית (מה הסיפור לקבל כרטיס אשראי במדינה הזו? כבר שנה שיש לי חשבון בבנק אוף אמריקה, ועדיין נותנים לי רק אשראי מוגבל ל-500 דולר!) או התלבטויות שונות ומשונות (מה זה כל סוגי הבירה האלו? למה אין להם גולדסטאר?!). הפעם קצת אקדמיה, זו בכל זאת הסיבה לשמה באנו לכאן עם נשינו וטפנו.

אז מה בעצם אני רוצה לומר?

ככשואלים אותי על מה אני כותב (או מה זה בכלל מחקר במשפטים? איזו מין מעבדה יש לך?), התשובה שלי לרוב נעה מ-'פילוסופיה של המשפט' ל-'זה קצת מורכב'. אבל בפועל זו לא ממש שאלה משפטית, לפחות לא במובן הדוקטרינרי של המילה, וזה גם לא ממש מורכב אלא דווקא די אינטואיטיבי. השאלה שאני שואל היא איך המשפט צריך להתייחס לקבוצות שמגבילות את חירות הפרט של החברים בהן, לכאורה בהסכמתם של החברים. הדיון הזה לובש צורות ופנים רבות בערך החל משנות התשעים, בדיון בשאלת היחס של המשפט הליברלי לרב-תרבותיות. מצד אחד, התפיסה 'הקנטיאנית' של ליברליזם, אשר לכאורה מקדשת את זכויות הפרט, לא ממש מכירה באפשרות של הגבלת זכויות הפרט, אלא באמצעות המשפט הכללי של המדינה. מכאן שכל הגבלה של זכויות הפרט שאינה מתוקף משפט המדינה הכללי אלא מתוך ערכיה של קבוצה פרטיקולרית כלשהי הינה 'בעייתית' מבחינה משפטית, אלא אם היא ממלאת אחר תפיסות הייסוד של הליברליזם – במילים אחרות חזרה לנקודת ההתחלה לפיה אין מקום במשפט הליברלי לתפיסות שאינן אינדיבידואליסטיות. מהצד השני ישנן עמדות 'קהילתניות', פחות או יותר, כלומר כאלו שטוענות שאין ממש משמעות לדבר על הפרט שלא מתוך ההקשר הקהילתי. מנקודת מבט יותר הגליאנית, הטענה היא שהאינדיבידואל הקנטיאני, שהרצון שלו חופשי מכל הקשר קהילתי כלשהו, הוא פיקציה, ורק באמצעות מתן תוקף משפטי לנורמות הקהילתיות, על חשבון זכויות הפרט, אנחנו יכולים לשמר משמעות כלשהי בחיים.

זו אולי נראית שאלה פילוסופית למדי, על משמעות החיים, חופש הרצון, קיומו של אינדיבידאול הקודם לחברה וכאלה, אבל בסופו של דבר אלו שאלות שעומדות בבסיס רבות מהשאלות המעסיקות אותנו שוב ושוב בשנים האחרנות, למשל בדיונים אודות חבישת הרעלה, ברית המילה, או המקרה שאני נוטל כמקרה מבחן – ההפרדה בתחבורה הציבורית בחברה החרדית. האם המשפט בחברה הליברלית צריך להסכים עם מנהגים כמו הרעלה, המילה וההפרדה, למרות שכרוכה בהם פגיעה ברורה בזכויות הפרט? או שמא על המשפט לאסור מנהגים אלו, גם כאשר הם נעשים 'מרצונם החופשי' של הפרטים עליהם אנו מבקשים להגן, אותו 'רצון חופשי' שהמשפט הליברלי מבקש להגן עליו?

הניסיון שלי לענות על השאלה הזו יוצא מתוך נקודת המבט הקנטיאנית, המניחה את קיומו של רצון חופשי ושל אינדיבידואל הקודם לחברה, ומתוך ההנחה שמטרת המשפט היא לאפשר את קיומן של חירויות הפרט. אלא שדווקא בעבור קאנט עצמו ישנו מקום חמקמק, המצוי במערכת היחסים בין אדם לחברו, קשר נורמטיבי המתעלה מעל לתפיסה הדיכוטומית של הפרט לעומת הכלל. המקום הזה הוא המקום בו אנחנו יוצרים חברות עם אחרים, קשר 'בלתי יציב' מנקודת מבטו של קאנט, אשר ניתן להבינו בראש ובראשונה דרך רעיון הסוד, כאשר חברים במובן זה הינם אלו שעמם אני יכול לחלוק סודות. הסוד הוא אותו מידע אשר בעת ובעונה אחת הינו פרטי וציבורי. מעצם מהותנו כבני אדם אנחנו מבקשים להימלט מכלא האינדיבידואליזם ולחלוק את סודותינו עם אחרים, כדי להפוך את חיינו לנסבלים. הגם שסוד הוא הדבר הפרטי ביותר, מעצם הגדרתו אין הוא יכול להיות פרטי, אלא חייב להיות משותף עם אחרים, אלמלא כן הוא חסר משמעות כסוד (אם כי במובן מסויים ניתן להתייחס לסוד שאני חולק עם עצמי, 'מספר' אותו לעצמי, כמעין אחר שמצוי בי עצמי, אלא שזה כאמור מותיר אותנו באותו כלא אינדיבידואליסטי שקאנט מתייחס אליו). אלא ששיתופו של הסוד גם חייב להיות מוגבל – סוד המשותף עם העולם כולו כבר אינו סוד, אלא ידע כללי. אז מסתבר שיש לנו סוג של קשר בין בני אדם אינדיבידואליים, אשר מצד אחד הינו פרטי, ונשלט על ידי התפיסות המוסריות של הפרט האוניברסלי, ומצד אחד הינו ציבורי אולם לא 'כללי' – פרטיקולרי, כלומר שייך לקבוצה מסויימת של פרטים. למכירים את תפיסותיו הבסיסיות של קאנט לגבי היחס בין הפרטי לכללי, בין הפרטיקולרי לאוניברסלי, זה כבר אמור להישמע בעייתי, ואכן בעבור קאנט זהו קשר רעוע ביותר, כמעט בלתי קיים, אולם כזה שקיומו מהווה חיוב מוסרי מיוחד במינו. אבל קיומם של חברים ושל סודות דווקא נראה לנו כדבר מובן מאליו, המצוי בכל אשר נפנה. איך מיישבים הבחנה אינטואיטיבית זו עם הסקפטיות של קאנט לגבי אפשרות קיומה של חברות? התשובה, כמו רבות אחרות, אצל הראש והראשון למאמינים באינטואיציה – אריסטו, אבל על כך, ועוד, בפרקים הבאים.