אוקטובר

קר. מאוד. אבל מה שקשה הוא לא הקור עצמו, אלא הידיעה שבקרוב הולך להיות קר הרבה יותר, ושהקור לא ייגמר אלא בעוד הרבה הרבה זמן. הבוקר יצאנו מהבית בטמפרטורה של שתי מעלות צלזיוס. מצד אחד אנחנו עדיין מחוברים מספיק לישראל כדי להרגיש שמשהו לא בסדר בטמפרטורה כל כך קרובה לקיפאון בחודש אוקטובר. מצד שני, זוכרים מספיק מהשנה שעברה כדי לדעת שבקרוב הקרבה לנקודת האפס תהיה מהצד השני של הסקאלה, והקרבה עוד תלך ותפחת. אפשר להבין למה הם משתמשים כאן בפרנהייט במקום בצלזיוס. משהו בטמפרטורה של שתי מעלות גורם לך לחשוב שלא יכול להיות קר הרבה יותר, וכשמגיעה טמפרטורה של מינוס 15 זה נשמע דמיוני, משהו שקורה בארצות רחוקות, בעונה שלא ממש קיימת.

מה שקשה הוא שכבר צריך להוציא את הבגדים החמים מהארגז בארון שאליו הם נדחפו בכזו הקלה רק אתמול. הסתיו כאן באמת עוצר נשימה. נסענו לאחרונה לבקר בקיימבריג' והדרך כולה שטופה בצבעי אדום, כתום, צהוב וירוק.  אבל כבר איך שהגענו השמש שליוותה אותנו בדרך התכנסה בתוך עצמה, ורמזה שמתחיל להיגמר לה התקציב, ובשונה מהממשל הפדראלי לא נראה שהיא תקבל אישור להרחיב אותו בקרוב.

לאחרונה מדברים הרבה על בריחת המוחות וההגירה מישראל למדינות שנוח יותר לגור בהן. בתוך בליל הקולות יצא לי לקרוא שניים מאוד שתפסו אותי כמאוד נכונים, שניהם ניסו קצת להרגיע את היסטריית ההגירה. האחד היה של בעז נוימן מהחוג להיסטוריה כללית בתל אביב שדיבר בפייסבוק על ברלין, ועד כמה שגם היא אשליה, אבל השורה התחתונה שלו, שלכאורה הייתה המעטה הומוריסטית, הייתה שמאוד קר שם. הסכמתי יותר ופחות עם מה שהוא כתב, אבל הנימוק בדבר הקור הוא אמת צרופה. זו לא רק הטמפרטורה, זו כל ההוויה שמתחברת לזה. כמי שחי את כל חייו עד כה בסאונה מהבילה כמו שרק המזרח התיכון יודע לספק, מזג האויר הצפון אטלנטי תמיד יזכיר שאתה לא שייך, כמו דוב קוטב בספארי ברמת גן שתמיד יצטרך שיתיזו עליו מי קרח. יצא לי לדבר עם ישראלים (לשעבר?) כאן שמדברים ברצינות-לא-רצינות על חזרה, ותמיד הסיבה המכרעת היא מזג האויר.

דברים אחרים שתפסו אותי היו של אריאל רובינשטיין, מהחוג לכלכלה בתל אביב. גם כאן הוא כתב דברים שהסכמתי איתם ודברים שפחות, אבל הוא גם התייחס לחוויה הקשה של הגירה. אנחנו אמנם לא מהגרים, והחזרה לישראל היא משהו די וודאי, עד כמה שמשהו יכול להיות וודאי בחיים, אבל זה בהחלט קשה לחיות כמו דג מחוץ למים, או במקרה הזה כמו גמל במי קרח. כולם כאן מאוד נחמדים, ובמובן מסויים כולם כאן זרים. מתוך שבעה ילדים בקבוצה של יובל בגן, רק לשניים יש שמות 'אמריקאיים', וכמעט כולם דוברים בבית גם שפה שניה. אבל עדיין זה פשוט לא זה. כל ההקשרים שונים, כל הניואנסים, ואף אחד לא מבין כאן את המערכונים של החמישייה הקאמרית. טוב, אולם בעצם הם לא ממש שונים מישראל.

בלי סודות

והפעם, בלי תלונות על מזג האויר (מה עובר עליהם עם הלחות הזו והגשם שלא נגמר? אנחנו באמצע יולי!), על החברה האמריקאית (מה הסיפור לקבל כרטיס אשראי במדינה הזו? כבר שנה שיש לי חשבון בבנק אוף אמריקה, ועדיין נותנים לי רק אשראי מוגבל ל-500 דולר!) או התלבטויות שונות ומשונות (מה זה כל סוגי הבירה האלו? למה אין להם גולדסטאר?!). הפעם קצת אקדמיה, זו בכל זאת הסיבה לשמה באנו לכאן עם נשינו וטפנו.

אז מה בעצם אני רוצה לומר?

ככשואלים אותי על מה אני כותב (או מה זה בכלל מחקר במשפטים? איזו מין מעבדה יש לך?), התשובה שלי לרוב נעה מ-'פילוסופיה של המשפט' ל-'זה קצת מורכב'. אבל בפועל זו לא ממש שאלה משפטית, לפחות לא במובן הדוקטרינרי של המילה, וזה גם לא ממש מורכב אלא דווקא די אינטואיטיבי. השאלה שאני שואל היא איך המשפט צריך להתייחס לקבוצות שמגבילות את חירות הפרט של החברים בהן, לכאורה בהסכמתם של החברים. הדיון הזה לובש צורות ופנים רבות בערך החל משנות התשעים, בדיון בשאלת היחס של המשפט הליברלי לרב-תרבותיות. מצד אחד, התפיסה 'הקנטיאנית' של ליברליזם, אשר לכאורה מקדשת את זכויות הפרט, לא ממש מכירה באפשרות של הגבלת זכויות הפרט, אלא באמצעות המשפט הכללי של המדינה. מכאן שכל הגבלה של זכויות הפרט שאינה מתוקף משפט המדינה הכללי אלא מתוך ערכיה של קבוצה פרטיקולרית כלשהי הינה 'בעייתית' מבחינה משפטית, אלא אם היא ממלאת אחר תפיסות הייסוד של הליברליזם – במילים אחרות חזרה לנקודת ההתחלה לפיה אין מקום במשפט הליברלי לתפיסות שאינן אינדיבידואליסטיות. מהצד השני ישנן עמדות 'קהילתניות', פחות או יותר, כלומר כאלו שטוענות שאין ממש משמעות לדבר על הפרט שלא מתוך ההקשר הקהילתי. מנקודת מבט יותר הגליאנית, הטענה היא שהאינדיבידואל הקנטיאני, שהרצון שלו חופשי מכל הקשר קהילתי כלשהו, הוא פיקציה, ורק באמצעות מתן תוקף משפטי לנורמות הקהילתיות, על חשבון זכויות הפרט, אנחנו יכולים לשמר משמעות כלשהי בחיים.

זו אולי נראית שאלה פילוסופית למדי, על משמעות החיים, חופש הרצון, קיומו של אינדיבידאול הקודם לחברה וכאלה, אבל בסופו של דבר אלו שאלות שעומדות בבסיס רבות מהשאלות המעסיקות אותנו שוב ושוב בשנים האחרנות, למשל בדיונים אודות חבישת הרעלה, ברית המילה, או המקרה שאני נוטל כמקרה מבחן – ההפרדה בתחבורה הציבורית בחברה החרדית. האם המשפט בחברה הליברלית צריך להסכים עם מנהגים כמו הרעלה, המילה וההפרדה, למרות שכרוכה בהם פגיעה ברורה בזכויות הפרט? או שמא על המשפט לאסור מנהגים אלו, גם כאשר הם נעשים 'מרצונם החופשי' של הפרטים עליהם אנו מבקשים להגן, אותו 'רצון חופשי' שהמשפט הליברלי מבקש להגן עליו?

הניסיון שלי לענות על השאלה הזו יוצא מתוך נקודת המבט הקנטיאנית, המניחה את קיומו של רצון חופשי ושל אינדיבידואל הקודם לחברה, ומתוך ההנחה שמטרת המשפט היא לאפשר את קיומן של חירויות הפרט. אלא שדווקא בעבור קאנט עצמו ישנו מקום חמקמק, המצוי במערכת היחסים בין אדם לחברו, קשר נורמטיבי המתעלה מעל לתפיסה הדיכוטומית של הפרט לעומת הכלל. המקום הזה הוא המקום בו אנחנו יוצרים חברות עם אחרים, קשר 'בלתי יציב' מנקודת מבטו של קאנט, אשר ניתן להבינו בראש ובראשונה דרך רעיון הסוד, כאשר חברים במובן זה הינם אלו שעמם אני יכול לחלוק סודות. הסוד הוא אותו מידע אשר בעת ובעונה אחת הינו פרטי וציבורי. מעצם מהותנו כבני אדם אנחנו מבקשים להימלט מכלא האינדיבידואליזם ולחלוק את סודותינו עם אחרים, כדי להפוך את חיינו לנסבלים. הגם שסוד הוא הדבר הפרטי ביותר, מעצם הגדרתו אין הוא יכול להיות פרטי, אלא חייב להיות משותף עם אחרים, אלמלא כן הוא חסר משמעות כסוד (אם כי במובן מסויים ניתן להתייחס לסוד שאני חולק עם עצמי, 'מספר' אותו לעצמי, כמעין אחר שמצוי בי עצמי, אלא שזה כאמור מותיר אותנו באותו כלא אינדיבידואליסטי שקאנט מתייחס אליו). אלא ששיתופו של הסוד גם חייב להיות מוגבל – סוד המשותף עם העולם כולו כבר אינו סוד, אלא ידע כללי. אז מסתבר שיש לנו סוג של קשר בין בני אדם אינדיבידואליים, אשר מצד אחד הינו פרטי, ונשלט על ידי התפיסות המוסריות של הפרט האוניברסלי, ומצד אחד הינו ציבורי אולם לא 'כללי' – פרטיקולרי, כלומר שייך לקבוצה מסויימת של פרטים. למכירים את תפיסותיו הבסיסיות של קאנט לגבי היחס בין הפרטי לכללי, בין הפרטיקולרי לאוניברסלי, זה כבר אמור להישמע בעייתי, ואכן בעבור קאנט זהו קשר רעוע ביותר, כמעט בלתי קיים, אולם כזה שקיומו מהווה חיוב מוסרי מיוחד במינו. אבל קיומם של חברים ושל סודות דווקא נראה לנו כדבר מובן מאליו, המצוי בכל אשר נפנה. איך מיישבים הבחנה אינטואיטיבית זו עם הסקפטיות של קאנט לגבי אפשרות קיומה של חברות? התשובה, כמו רבות אחרות, אצל הראש והראשון למאמינים באינטואיציה – אריסטו, אבל על כך, ועוד, בפרקים הבאים.

עיר מקלט

אני חייב קודם כל להתלהב קצת מהכותרת לרשומה הזו – יצא ממש מוצלח!

אין ספק שניו הייבן היא עיר מוזרה קצת. אני לא יודע אם זה אני, או העיר, או בכלל ארה"ב, אבל השילוב של כל הדברים יוצר תערובת בהחלט יוצאת דופן. למען האמת, ואולי זה יישמע מוזר, אבל בהרבה מובנים היא מזכירה לי את ירושלים. כמו ירושלים, מצד אחד זו עיר יחסית גדולה, לפחות בשטחה, במיוחד אם כוללים את כל השכונות שצמודות לה. אבל כמו בירושלים, החיים שלנו כאן מצטמצמים בעיקר לציר תנועה אחד – מהבית בשכונת איסט רוק (על תקן שכונת רחביה) לבית הספר למשפטים (שמקביל במובן הזה לבית המשפט העליון בירושלים), ולאחרונה עוד קצת על אותו קו לעבודה של רוית באיזור היותר תעשייתי (בדומה להר חוצבים). גם כאן מרכז העיר הוא אכן מרכז אחד ודי יחיד, ומלבדו אין עוד הרבה מקומות להסתובב בהם, כך שכמעט תמיד פוגשים אנשים מוכרים לאן שלא תלך. אמנם בזמנו עשינו יותר שימוש בציר המילוט מירושלים לתל אביב מאשר בימינו בציר לניו יורק (ולהבדיל…), ועדיין התחושה היא של עיר-שכונה מאוד קהילתית בצילה של העיר הגדולה.

גם כאן, בדומה לירושלים. העיר מתאפיינת בחלוקה מאוד קיצונית בין אוכלוסייה 'חזקה' של סטודנטים ובין אוכלוסייה מאוד קשת יום, כאשר כאן המצב אפילו יותר קיצוני במובן מסויים, אמנם בלי כל המימד הפוליטי. מצד אחד האוניברסיטה היא דם החיים של העיר. בעבר זו הייתה עיר מאוד משמעותית, עם נמל חשוב על ציר תחבורה עיקרי, אבל ככל שהתחזקו בוסטון למזרחה וניו יורק למערבה, העיר הלכה ונחלשה, התעסוקה התפוגגה והאוכלוסייה החזקה ברחה ברובה לערים הקטנות שממלאות את קונטיקט. כיום האוניברסיטה היא המעסיק העיקרי בעיר, ורבים מהעסקים האחרים בה מתבססים על הסטודנטים ואנשי האוניברסיטה כצרכנים העיקריים. מצד שני, אי אפשר שלא להרגיש, ופעמים רבות גם לשמוע מפורשות, את היחס הטעון של האוכלוסייה המקומית לסטודנטים הצעירים, במיוחד בקולג', שבאים לשלוש-ארבע שנים, עושים בעיר כבשלהם, וממשיכים לחיים מלאים הבטחות.

וכן, בדומה לירושלים גם כאן יש הרבה משוגעים. מבחינה תכנונית העירמאורגנת בשתי וערב כשבמרכזה ה-Green, ריבוע די רחב של דשא שמאכלס רבים מהאירועים בעיר, ושאליו מתנקזים לרוב גם די הרבה אנשים מעורערים בנפשם. אחרי הטבח בניוטאון, במקביל לדיון שעלה (וירד) לגבי הצורך בפיקוח כלשהו על מכירת נשק חם התעורר (ונעלם) גם הדיון בצורך לעשות משהו עם מערך בריאות הנפש במדינה הזו, שמסתבר שלא ממש קיים. ובהחלט רואים את זה ברחובות. לרוב זה לא ממש מטריד, בעיקר משונה, אבל זה בהחלט לא משהו שרגילים אליו.

עוד עניין שנראה די מוזר לעיניים ישראליות, ובשונה מאוד מירושלים – נקי כאן ברחובות. ודוקא ממש לא ברור לי איך, כי כבר עשרה חודשים כאן ומעולם לא ראיתי מנקה רחובות. אז אולי הניקיון מתבצע בשעות הקטנות של הלילה, אבל התחושה שלי היא שאנשים פשוט לא מלכלכים. בכלל, העירייה מעניקה כאן מעט מאוד שירותים, ובעלי הבית עושים הרבה בעצמם – מהוצאת הפחים לכביש מדי שבוע ועד פינוי המדרכות משלג, כך שבפועל רק הכבישים ממש מטופלים על ידי העיריה עם מכוניות ניקוי.

ואם כבר מדברים על הדימיון לירושלים, אי אפשר בלי מזג האויר. אין ספק שלא תיארנו לעצמנו מה זה חורף בצפון החוף המזרחי. וגם אם לא נחשיב את ההוריקן ואת סופת השלגים (העונה לשם 'נימו' בין מכריה) ששיתקה את העיר לשבוע, החורף כאן פשוט לא נגמר. גם כשסוף סוף הפסיק להיות קפוא בחוץ, ואפילו היו ימים ממש חמים (ולחים ודביקים), עדיין לא מפסיק לרדת גשם, לא פעם אפילו גשם שוטף, ואנחנו כבר כמעט ביולי. ומסתבר שחלק ממזג האויר כאן השנה הוא גם תחזית הציקאדות, חרקים מעופפים שבוקעים מהאדמה אחת לשבע עשרה שנה וממלאים את החוף המזרחי במיליארדים. אמנם יש מי שמבטיח שבניו הייבן גופא הם לא יהיו, אבל התיעודים מראים שלפני שבע עשרה שנה הם דווקא כן ביקרו כאן. בכלל, באופן כללי גם הג'וקים כאן משונים. אמנם אין מגעילים כמקקים הארצישראלים (המכונים למרבה האירוניה 'מקק אמריקאי'), אבל מרבי הרגליים הביתיים – Scutigera Coleoptrata  (תעשו גוגל, התמונה שווה אלף מילים) הנפוצים כאן, זה משהו היישר מסרטי אימה זולים. הם אמנם אוכלים חרקים אחרים ולא ממש מזיקים, אבל עדיין מבחילים.

אבל לצד כל זה, העיר בהחלט מהנה. מצד אחד זו עיר מספיק גדולה כדי שיהיו בה מוזיאונים ופארקים ופסטיבלים ואירועים (טוב, כנראה שגם כאן הנוכחות של האוניברסיטה משפיעה), אבל מספיק קטנה שהכל יהיה באווירה ביתית, של חנויות שמציעות את מרכולתן על המדרכה, אנשים שאומרים זה לזה שלום ברחוב,ותחושה של נינוחות ושל רוגע באויר, כאילו שאין שום דבר דוחק ואין לאן למהר. אמנם בזמן שנת הלימודים העיר הרבה יותר חיה (טוב, לפחות בחודשים בהם הטמפרטורה בחוץ מאפשרת שהיה קצרה ברחוה), אבל באביב, ונקווה שכך יהיה גם בקיץ, הכל כאן מרגיש באמת כמו עיר מקלט.

נ.ב.

אולי בעצם הגיע הזמן לשלב קצת יותר נופך אקדמי בבלוג הזה, אז למי שרלוונטי לו – בדצמבר הקרוב ייערך כאן הכנס השנתי לעבודות דוקטורנטים. הדד ליין להגשת תקצירים עוד חודש וחצי: http://www.law.yale.edu/news/17055.htm

 

לימודי המשך

ואוו, כבר אמצע יוני, איך שהזמן טס.

השנה של הLLM נגמרה סופית, ואיזו שנה זו הייתה, גם אם היא הייתה רק תשעה חודשים. מצד אחד זו הייתה אחת השנים המהנות, מרגשות ומסקרנות בחיי, אבל גם אחת העמוסות והמאתגרות. איך מסכמים חוויה כזו? מצד אחד ברקע ניצבה תמיד העבודה על הקבלה לדוקטורט. מתהליך בחירת הקורסים בסמסטר הסתיו, יצירת קשרים וכתיבת עבודות, דרך מציאת המנחה וגיבוש הוועדה, ועד כתיבת ההצעה עצמה. חודשים ארוכים ביליתי בספרייה, מה שדי התאים לחורף הנוראי שהיה כאן.

במישור השני היו הקורסים, שמצד אחד היו מרתקים, אבל לפחות בסמסטר האביב הרגשתי שלא ממש קיבלתי מהם את המירב. למעשה בסמסטר האביב לא ממש למדתי, כשלמזלי אין ממש ציונים בבית הספר למשפטים של ייל, אלא רק חלוקה לעובר/עובר בהצטיינות. יש אמנם גם ציונים נמוכים מעובר – עובר נמוך ואפילו נכשל, אבל נראה שהם לא ממש מיועדים למי שלפחות באופן פורמאלי עומד בדרישות הקורס (באחד המבחנים מחוסר זמן לא עניתי על שאלה אחת מתוך שלוש, ורק על מחצית מהשנייה וקיבלתי לתדהמתי עובר בהצטיינות, לך תבין…).  אמנם העיקר מבחינתי היה הקבלה לדוקטורט, אבל עדיין זו תחושה של החמצה.

במישור השלישי אלו האנשים. קבוצת ה-LLMים הייתה חבורה מדהימה של אנשים צעירים ומבטיחים, שפשוט היה כיף להיות איתם. אמנם המשפחה ולחץ העבודה קצת הרחיקו אותי מרוב המפגשים, ועדיין זו חבורה שאני בהחלט אתגעגע אליה. גם כאן, קצת חבל לי שפחות יצא לי להתחבר עם ה-JDים עד החודשים האחרונים. אלו באמת אנשים יוצאי דופן, לטוב וגם קצת לרע, ולכל הפחות לוקח זמן להתרגל אליהם. מה שבטוח, הלב שלהם בהחלט במקום הנכון, וגם הראש עובד לא רע.

ומעל הכל המשפחה. זו בהחלט הייתה חוויה מורכבת. החל מבערך תחילת דתמבר ועד סוף מרץ כמעט לא הייתי בבית, וזה נתן את אותותיו על כולנו. יובל התחילה לפתח סימני מרדנות קשים, רוית התחילה להשתגע מהשהייה לבד סגורה עם כל השלג בחוץ וחיפושי העבודה שנמשכו ונמשכו ונמשכו. ואני התחלתי להרגיש כמו בתקופת מילואים בלתי נגמרת, עם חזרה הביתה בלילה כשכבר כולם ישנים.

ואז באפריל פתאום הכל נגמר, אבל לא. להפתעתי גם לאחר הקבלה לדוקטורט הסתבר שאני חייב לסיים את החובות האקדמיות שלי – ומהר, כדי לקבל מימון לקיץ. מצד שני, אנרגיה כבר לא הייתה, וכמו כולם כאן גם אנחנו חלינו באיזו התקררות נוראית. למזלי קיבלתי מראש עצמה מעולה להקל כמה שיותר על סמסטר האביב, ואחרי קצת מאמץ הצלחתי לסיים הכל רגע לפני טקס הסיום.

וכאילו כדי לבשר את סופו של עידן הקרח התחיל האביב (או לפחות מה שמכונה כאן אביב, עם פריחה מדהימה וגשם שלא ממש נגמר עדיין), רוית מצאה עבודה (והפסיקה לעבוד וחזרה לעבוד – מנפלאות הבירוקרטיה האמריקאית), ויובל כבר מתכוננת לגן החדש שיתחיל בסתיו. אמנם כולם מתחילים לעזוב, ברצף מסיבות פרידה בלתי נלאה, אבל לפחות נשארת כאן קבוצה מעולה של דוקטורנטים. אין ספק, החיים מתחילים להפשיר.

מה שכן, נראה שעכשיו אני אמור לכתוב איזה דוקטורט או משהו, או לפחות כך אומרים.

משפט משווה

בימינו נראה לי כאילו העולם האקדמי מתחלק לשניים – אלו שיושבים ומחכים לאימיילים, ואלו שמתעלמים מהם. כל העולם הזה מושתת על פידבקים, על מערכות יחסים, הערכה אישית, ביקורת, דד-ליינים וציפייה למענה. נדירים השבועות שבהם אני לא פותח במתח את הדוא"ל בבוקר בציפייה מהולה בחשש. יגיע הציון בזמן ומה הוא יהיה? תשוב הטיוטה עם הערות וכמה הרסניות הן תהיינה? תיענה הבקשה לפגישה/המלצה/התחשבות? תתקבל הבקשה למלגה/פרסום/הצגה?

לפני שנה, כמעט בדיוק, זו הייתה תקופת ההמתנה לתשובות לקבלה ללימודים. למען האמת לא הייתי ממש לחוץ, כי לא ממש ציפיתי להרבה. בעוד שבוע בדיוק הדד-ליין להגשת הבקשה להמשיך לדוקטורט, והלחץ בשיאו. אבל גם הפעם הכל מתמצה בהמתנה למיילים – מה עם הבקשה להמלצה? מה עם טיוטת ההצעה? וגם היום, כמו אז, עומד ברקע הניסיון לרשום את יובל לגן – לפני שנה לגן של אוניברסיטת תל אביב, מתוך הנחה שנשאר בארץ, היום לגן בניו הייבן, מתוך תקווה להישאר כאן…

מה עוד היה לנו? לפני שנה מזג האוויר היה מייאש, והוא עודנו כך. מסופות חול, שרבים וחמסינים של עונת המעבר עברנו לסופות שלגים וקור מקפיא של עונת מעבר. היום מתחיל האביב, וכשיצאתי הבוקר החוצה הטמפרטורה הייתה 0 מעלות ומחר צפוי עוד קצת שלג. תמיד העדפתי את החורף על הקיץ, אבל החורף הזה עשוי לשנות את דעתי…

ספרים. מסתבר שלפני שנה עוד קראתי ספרי קריאה, עד כמה שאני זוכר הייתי קורא בעיקר ברכבת. בימינו אין רכבת – רק נסיעה של עשר דקות בשאטל מהבית לפקולטה למשפטים, ואין ספרים, חוץ מכמויות מגוחכות של ספרי עיון, שהפכו כולם לבליל של רעיונות, מאריסטו לרז, מקאנט לקימליקה.

חיפוש דירה – גם זה נראה שחוזר על עצמו. הדירה שמצאנו אמנם מאוד נחמדה, אבל מסתבר שהיא מאוד יקרה יחסית לדירות אחרות בסביבה. 1,600 דולר בחודש לדירה עם שני חדרי שינה, עם הוצאות חשמל וחימום שעובדות את השלוש מאות דולר בחודש בחורף.  מצד שני, מזה תריסר שנים, מדי שנה בשנה, מאז שיצאתי מבית ההורים, תמיד תכננתי לעבור דירה בסוף השנה, ולרוב זה יצא בסוף לפועל רק כשזה היה כרוך במעבר לעיר אחרת. אמנם כאן זו לא טרחה כל כך גדולה לעבור דירה – ממילא כמעט ואין לנו רהיטים או מכשירי חשמל, ואפשר לשכור U-Haul ולעשות את זה לבד – אבל עדיין הבירוקרטיה של שינוי הכתובות פשוט נוראית, וגם להתחיל לחפש עכשיו דירה חדשה, שמוכנה לקבל דיירים עם חתולים, לא סימפטית.

מה עוד? ויזה, בדיעבד, לא היה כזה סיפור, נקווה שבמידת הצורך החידוש שלה גם הוא לא יהיה בעייתי. החיסונים היוו בירוקרטיה נוראית, ובדיעבד היה צריך להתחיל להתעסק איתם הרבה יותר מוקדם. בנק, אינטרנט וענייני טלפוניה – טפו, טפו, טפו, נראה שזה הסתדר על הצד הגרוע ביותר. אני בספק אם הייתי יכול לסגור על עסקאות גרועות יותר. לפחות לקח אחד למדתי – לא לסגור על אינטרנט, טלפוניה ובנק מיד לאחר טיסה טרנס-אטלנטית ונסיעה של כמה שעות מניו יורק לניו הייבן…

בשבוע האחרון ביצעה מריה דינו את שיחות הטלפון לדור הבא של המתקבלים, ואני מניח שבשאר המקומות ההחלטות מתקבלות גם הן בימים אלו, אז אולי אני אנסה לפשפש בזיכרוני ולחשוב על עצות לדור הבא, בתקווה שלי עצמי השבוע הקרוב לא יביא עמו מכשולים קשים מדי. אם מישהו מכם במקרה מגיע לקרוא את הדברים האלו, אשמח לענות על שאלות ככל יכולתי.

שקט

פתאום נחת עליי קצת שקט. אחרי שכבר יצא לי להיקרות בדרכם של הוריקן או שניים, זה בהחלט מרגיש כמו השקט שבעין הסערה. בשלושת החודשים האחרונים, פחות או יותר, עברתי לחיות בספרייה, מבלה שם כמעט עד חצות מדי יום ביומו, חוזר הביתה רק כדי לישון ולראות קצת משפחה בבוקר. המעבר לחיי הספרייה התגבש מתוך ההבנה שנחתה עליי לקראת סוף סמסטר הסתיו שאני נדרש לכתוב שלוש עבודות רציניות, בנוסף למבחן רציני, ושאם אני רוצה להיות מסוגל להגיש מועמדות לתוכנית הדוקטורט אני צריך להגיש את העבודות מספיק מוקדם כדי להספיק לקבל עליהן ציון בזמן, לעשות את זה מספיק טוב כדי לקבל המלצות, ובנוסף לגבש הצעה רצינית לדוקטורט.

בעבודת פרך הסתיימה אחת אחרי השנייה כתיבת העבודות, עם חלקן אני שלם יותר ועם חלקן פחות. למזלי את אחת העבודות יכולתי לכתוב בעברית, מה שרק גרם לי להבין עד כמה קל יותר לכתוב עבודה במשפטים בשפת האם שלך. עוד יותר למזלי הצלחתי להמיר חלק גדול מה עבודות למה שהיווה את הבסיס להצעת הדוקטורט שלי. האחראים על התוכנית כאן מאוד ממליצים שלא להמשיך לדוקטורט מיד לאחר התואר השני, ובהרבה מובנים הם צודקים, זה פשוט עבודה מטורפת, שממש שוחקת את ההנאה מהמקום המדהים הזה. והמקום הזה באמת מדהים. מאין ספור האירועים החברתיים, ההרצאות המרתקות, ועד ארוחות הצהריים והערב שמוצעות ללא הפסקה, השיעורים והשיחות, שלא לדבר על קבוצה קטנה ומגובשת של סטודנטים לתארים מתקדמים מכל העולם. גם עם כל הצורך לאזן בין המשפחה, הלימודים, העבודות, וכתיבת ההצעה, הצלחתי למזלי גם ליהנות משלל הדברים שהמקום הזה מציע.

לפני כמה ימים העברתי למנחה הפוטנציאלי את הטיוטה הראשונה, ופתאום שקט. בעקבות עצה מעולה שקיבלתי בחרתי בסמסטר האביב בקורסים מאוד קלים לעיכול, כך שבינתיים אין לי ממש מה לעשות. כמובן, תמיד יש עוד קצת מחויבויות – מחקר שהתחייבתי לעשות יחד עם אחד המרצים שכבר ממש בפיגור; פגישה עם מדריך לכתיבה באנגלית כדי לשפר את רמת ההצעה; סגירות אחרונות של וועדת הדוקטורט; התלבטות לגבי אחת ההמלצות; אבל בגדול – שקט. הבעיה היא שזה שקט מלחיץ. הדד-ליין להגשה הוא בעוד שבועיים, וברור לי שההצעה תדרוש הרבה שיפורים, כך שככל שהשקט שקט יותר, הוא מלחיץ יותר.

כבר שנים שאני רודף אחריי דד-ליינים. בדיוק לפני שנה קיבלתי את שיחת הטלפון שהתחילה את המסע המטורף הנוכחי. מחציתה הראשונה של השנה הזו הייתה מרוץ מטורף לסיים את עבודת התיזה בתל אביב, ומחציתה השנייה הייתה קריאה אינסופית של חומרים, מטלות, ועכשיו ההצעה. מצד אחד זו הייתה תחושת חוסר שליטה, מרדף בלתי פוסק אחרי הזנב, אבל מצד שני זו תחושה מאוד אקטיבית של התקדמות לקראת מטרה. ועכשיו כלום. מישהי אפילו הציעה לי לקחת סרט מטופש מהספרייה! (שירות מקורי שהספרייה למשפטים מציעה). אני מניח שהייתי יכול להתרגל לזה אם לא הייתי יודע שבקרוב מאוד רגע ההכרעה.

שבוע הבא מתחילה חופשת האביב, ובמהלכה המנחה הפוטנציאלי הבטיח לעבור על הטיוטה. הבעיה העיקרית שהוא יכול להיות המנחה המושלם. לפני כמה חודשים, לקראת הפגישה הראשונית בשאלת האפשרות שהוא ינחה אותי, ניסחתי לעצמי מה אני רוצה לומר וחזרתי לאחד המאמרים שהיוו את ההשראה לרעיון שאיתו באתי ולהפתעתי נזכרתי שהוא כתב אותו. כמובן הבעיה היא שהוא יודע לעלות על כל כשל בטיעון, ולהציע אינסוף חומרי קריאה רלוונטיים. מצד אחד אני יכול להיות יחסית רגוע לגבי כך שהוא מאוד תומך בכיוון הכללי, אבל מצד שני חרד מהאפשרות שהטיוטה תחזור עם יותר הערות מהטקסט המקורי, ואין לי ממש מה לעשות עם זה בינתיים. הכל שקט ורגוע, אבל הסערה האמיתית מעבר לאופק. לפחות לאופק יש סוף ברור – העשרים ושביעי למרץ!

סימן חיים

הראשון לנובמבר, איך שהזמן טס. מסתבר שאני כאן כבר יותר מחודשיים.

והפעם – התנצלות קולקטיבית. פשוט נעלמתי. תמיד הייתי גרוע בלשמור על קשרים, אבל מאז שאנחנו כאן זה כבר עובר כל גבול. אז לכל מי שכתב או התקשר, שלח מכתב, גלויה או מסרון, לכל מי שחגג יום הולדת או תהה מה קורה – אני פשוט לא  בסדר. אבל הנה התירוץ:

אז ככה. לכל מי שהתעניין, כן, זה מדהים כמו שזה אמור להיות, אבל זה גם אינטנסיבי בטירוף. בערך מהשבוע הראשון ללימודים אני רודף אחרי הזנב. מראש ידעתי שמכסת הזמן שאני אוכל להקדיש לכל עיסוקי הפקולטה מוגבלת וכפופה למגבלות משפחתיות, ולכן נרשמתי למספר מצומצם של קורסים הסמסטר, כך שסך הכל יש לי בערך עשר שעות בשבוע של שיעורים. העניין הוא כמובן הקריאה. מדי שבוע אני נדרש לקרוא לערך חמש מאות עמודים, ובערך כל שבוע לכתוב נייר תגובה. הבעיה (?) היא שבשונה מלימודים במקומות אחרים (נניח ישראל), באמת צריך לקרוא (כמעט) את כל החומר.  הכיתות יחסית מאוד קטנות (השיעור הגדול ביותר שאני משתתף בו מונה כשבעה-עשר סטודנטים, הקטן ביותר כחמישה…), מה שאומר שההשתתפות היא עניין די הכרחי, וכמי שמקווה להמשיך מכאן לדוקטורט אני בכל זאת משתדל ליצור רושם טוב ולדבר כמה שפחות שטויות (וזה עוד בלי להיכנס לענייני ההתבטאות באנגלית).

אבל הבעיה האמיתית מתחילה עם האירועים, ואלו פשוט לא נגמרים. אני משתדל שלא להגיע לאירועים שלא באמת מעניינים אותי ושלא יכולים לתרום לי בצורה משמעותית (כשלעניין זה אני לא מחשיב את ארוחת הצהריים שלרוב מוגשת בהם כתרומה משמעותית בפני עצמה), ועדיין אני מוצא את עצמי מגיע בערך לשלושה-ארבעה-חמישה אירועים בשבוע, כששוב, חלקם דורש קריאה משמעותית של טקסטים כדי להבין על מה בעצם מדובר בהם. ומעבר לזה מיני אירועים תרבותיים וחברתיים, ומפה לשם אני מוצא את עצמי בקושי רואה את המשפחה…

ואז פתאום בא הוריקן, ומתבטלים יומיים של לימודים, ופתאום אני מוצא את עצמי עם קצת אויר לנשימה, ואפילו עם פחות פיגור בקריאה. אז אמנם עדיין לא היה לי זמן לדבר כמו שצריך עם כל מי שאני צריך לדבר כמו שצריך, אבל לפחות יש לי קצת זמן להתנצל באופן קולקטיבי. אז שוב – סליחה. זה לא אני, זה העולם האקדמי…

וזה פחות או יותר ממצה את מכסת הזמן הפנוי שלי להיום. בפעמים הבאות – על הקשר בין האקדמיה למזון; אנגלית מדוברת וסטודנטים למשפטים; מזג האויר (!!); ואולי גם על נושאים רציניים, ככל שהזמן יאפשר.

התחלות חדשות ורום מתובל

ניו הייבן, קונטיקט.  נוסדה בשנת 1638, מונה כמאה ושלושים אלף נפש. אחרי שלושה ימים, העיר עדיין מרגישה מוזרה. משהו במתח בין אוכלוסייה קשת יום וסטודנטים צעירים ומאושרים שכל חייהם לפניהם. מצד אחד אוניברסיטת ייל מהווה את מקור ההכנסה העיקרי של העיר, ומצד שני הגעתם של הסטודנטים  הצעירים לקולג' היום אובטחה בנוכחות משטרתית כאילו הייתה תהלוכה של הקו-קלוקס-קלן.

וגם לי עדיין מוזר. מצד אחד אני כבר כאן, כבר יש מיטה, וחשבון בנק, וטלפון מקומי, מצד שני המשפחה עדיין רחוקה. הכל מרגיש מנותק מהקשר. ערב שבת, שאר ה-LL.Mים זוממים לצאת לסבב פאבים שהאוניברסיטה מארגנת. נראים חבורה מאוד נחמדה ומאוד קוסמופוליטית. אבל לי מחכים המשפטים הפוליטיים לסיום עבודת התיזה, לצד בקבוק ענק של רום מתובל שהשאיר הדייר הקודם (יחד עם מזוזה ונרות שבת…). הסידורים הראשוניים קצת נרגעו, אבל עדיין לא לגמרי ברור איך עושים כאן קניות (וקפה) בלי רכב. בשבוע הבא מתחיל שבוע אוריינטציה, שנדמה שהוא כולל בעיקר קוקטיילים וארוחות. בכלל, כמי שמורגל לכיבוד באירועים האקדמיים בארץ, על טהרת הבורקסים וקוראסונים למיניהם, מאוד מפתיע הכיבוד שהוגש כאן על טהרת הנקניקים, גבינות, מטבלים ואלכוהול (אה, וגם חומוס).

ועדיין דאגות, איך תהיה הטיסה, ואיך תהיה יובל, ואיך יהיה לחתולים. בתקווה שבדיוק בעוד שבוע הכל יהיה כבר מאחורינו, והשנה שלפנינו תוכל להתחיל. איסט רוק היא שכונה מאוד שקטה ומאוד נחמדה, אבל קצת מבודדת ורחוקה. הכל כאן נסגר מוקדם, והרחובות די שוממים. לא קל להיות לבד בניו הייבן בערב שבת,  אבל לפחות הרום מתובל. נראה שמחר בבוקר עניין הקפה הולך להיות דוחק במיוחד…

שולחן משלך

הפעם רשומה קצת אחרת.

ענייני המעבר מתקדמים לאטם. דירה כאמור כנראה יש, התור לשגרירות ארה"ב נקבע, לאחר הסיבוך הבירוקרטי הנדרש, לעוד שבוע. החיסונים דרשו הסתבכות מטורפת, שכנראה עוד תוקדש לה רשומה עצמאית, וממילא כבר לא יושלמו במועדם. כרטיסי הטיסה כבר נרכשו, וגם הם כנראה יציבו אתגר ייחודי שידרוש דיון.

אבל ברקע הדברים מתעוררת בי תהייה למה בכלל צריך את כל כאב הראש הזה.

אנחנו מקווים כמובן שזו תהיה חוויה מדהימה מבחינה תרבותית, אבל אנשים לא מעטים שאני משוחח עמם, ושהיו בסיטואציה דומה בעבר, מציינים שזו גם חוויה מאוד קשה מבחינה משפחתית. אני כמובן אזכה לסביבה מאוד תומכת ועוטפת, אבל רוית עוצרת את הקריירה שלה באיבה, ועוברת למקום די נידח, שכנראה בחודשים הראשונים, בהם אני אהיה עסוק בניסיון לבצר את הקבלה ללימודי הדוקטורט – יציע לה סביבה מאוד דלה. מבחינה כלכלית אמנם ייל מציעים סיוע מאוד נדיב, אבל אנחנו כבר לא בשלב שאנחנו יכולים לחזור (או להמשיך?) לחיות בסטנדרטים הסטודנטיאליים שהתקציב שלהם מאפשר.

אז אולי מבחינה אקדמית? הפקולטה למשפטים של ייל מדורגת במקום הראשון בדירוג הפקולטות למשפטים בארה"ב, למעשה מאז שהחל הדירוג הסמי-רשמי שלהן, אז לכאורה זה המקום הטוב בעולם ללמוד בו משפטים (ויסלחו לי ידידי האנגלופילים). אבל מה זה אומר בעצם? לימוד משפטים, בשונה מהמדעים המדוייקים, לא דורש מעבדות משוכללות או תקציבי ענק למחקר. בשונה ממדעי הרוח הוא גם לא כל כך מושפע מגודל הספרייה, כי כמעט כל החומרים הרלוונטיים ממילא מצויים במאגרי מידע דיגיטליים. אין ספק שיש שם ריכוז גבוה של אנשים מבריקים, אבל ממילא אני יכול לקרוא בעצמי את כל מה שהם כתבו גם בלי להיות שם. אני מתאר לעצמי שלשיחה עמם יכול להיות ערך מוסף, אבל אין ספק שלעולם אני לא אוכל לבטא את עצמי באנגלית בצורה חדה כמו שאני יכול להתבטא בעברית. יש שם אולי קורסים מרתקים, וסטודנטים מכל העולם, אבל בשלב של הדוקטורט זה כמובן הרבה פחות משמעותי.

מצד שני, אני בכנות מאמין שבאוניברסיטת תל אביב, שבה אני נמצא כיום, אני אוכל ליהנות מסביבה אקדמית מדהימה לדוקטורט. יש כאן אנשי סגל מבריקים, שברור לי שאוכל ליהנות ולהרוויח מהנחייתם לא פחות, אם לא יותר, מאשר מהנחייתם של אנשי סגל ידועי שם בייל. המלגות בייל אמנם נדיבות "קצת" יותר, אבל כאן רוית יכולה לעבוד והדבר לא יפגע במלגה. אבל החשוב מכל מבחינתי הוא השולחן שלי. לפני מספר שנים הקימו בפקולטה למשפטים בתל אביב את מרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, ולהפתעתי, הם יצרו כאן משהו מדהים. סביבה אקדמית של סטודנטים שבאמת מעוניינים ללמוד, כיתות (יחסית) קטנות, קורסים ברמות שלא ציפיתי להן, מרצים אורחים מהמובילים בעולם, וכנסים מרתקים ללא הפסקה. אבל חשוב מכל, מבחינתי, הוא השולחן. ווירג'יניה וולף כתבה על חשיבותו של חדר משלך, עם דלת ומפתח (וקצבה שנתית) לתהליך הכתיבה, וזה נכון לא פחות לגבי הצורך בשולחן משלך לתהליך הכתיבה האקדמית. רק מאז שיש לי את השולחן שלי במרכז מיתר, מבולגן ועמוס ספרים ומאמרים ושאר מרעין בישין (כגון כוסות קפה מעלות עובש שהמנקה מדי פעם זורקת), הצלחתי באמת לכתוב. אני מגיע בבוקר, קורא קצת חדשות, מתעדכן בפייסבוק, ומשתדל להתנתק (בעזרתו האדיבה של ההודו הקר) ולעבוד על השולחן שלי עד לשעות הערב. ואת זה, לפחות במהלך התואר השני (לא יודע לגבי ההמשך), לא יהיה לי בייל.

אז למה בעצם? שיקול אחד הוא מאוד ציני ותועלתני. למרות שמאוד נהניתי מהעבודה כעוזר משפטי, הבנתי במהלך התואר השני שהאקדמיה היא המקום בשבילי. ואם ברצוני להשיג תקן כחבר סגל לאחר הלימודים, בהחלט עדיף יהיה אם על הדיפלומה שלי יהיה כתוב Yale ולא אוניברסיטת תל אביב. זה מצב קצת אבסורדי, ואפילו די מכעיס, אבל אין ספק שמבחינת העולם האקדמי, הגושפנקא של ייל היא פרוקסי משמעותי ביותר. לא יעזור כמה יכירו ויעריכו אותי כאן, עדיין יעדיפו אותי כבוגר ייל – במיוחד כשאני לא בדיוק הטיפוס שיודע להיות מוכר דיו. תמיד הרגשתי כמי שמצוי מתחת לרדאר בפקולטה, לא מהמצטיינים, לא ממקבלי המלגות או הפרסים, תמיד קרוע בין העבודה הלימודים והמילואים (תודה לאל, את זה כנראה לא יהיה בייל). במובן הזה אני מניח שאני מתייחס למעבר הזה כפתיחה של דף אקדמי חדש, מכוון יותר, ונקי – בלית ברירה – מלחצי העבודה, שיאפשר לי למתג את עצמי מחדש.

שיקול שני , שממשיך את הראשון, הוא שהמעבר הזה לחלוטין מנוגד לאופי שלי. אני מאוד נוטה להמשיך במקומות שנוח לי בהם, מאוד אוהב את הסביבה הרגילה והמוכרת. לאחר השחרור מהצבא, ובמהלך התואר הראשון, עבדתי כטכנאי בחברת כבלים – במשך חמש שנים. כל כך התרגלתי לעבודה הזו, לנוחות שלה, עד כדי כך שכשלהפתעתי יום אחד התקשר אלי אחד המרצים שלי, מחשובי עורכי הדין בארץ, והציע לי לבוא ולעבוד במשרדו, היססתי והשבתי לו שאני צריך לחשוב על זה, כי אני כבר עובד כטכנאי (למזלי לא לקח לי זמן רב מדי להתעשת). לאחר מכן התחלתי להתמחות ואז לעסוק כעוזר משפטי בבית המשפט העליון. גם שם הייתה לי חוויה מדהימה, ואחר כך מעולה, ואז מצויינת, ובסוף טובה. עסקתי במיטב שיש לעולם המשפטי הפרקטי להציע, למדתי המון, ובסופו של יום זה היה גם מקום מאוד נעים ונוח, והיה לי מאוד קשה לעזוב – וגם שם הייתי חמש שנים. באוניברסיטת תל אביב אני כבר בערך תריסר שנים, עם הפסקה קצרה, בלימודי היסטוריה, תקשורת, ומשפטים למיניהם, ומאוד מאוד נוח וטוב לי כאן. אבל זה בדיוק מה שגורם לי, באופן פרדוקסלי, לרצות לעזוב הכל ולנסוע. למקום אחר, חדש. לאו דווקא כי אני חושב שהדברים שאלמד שם מעמיקים יותר, אלא פשוט כי הם אחרים.

ולבסוף, השיקול המשמעותי ביותר, שכנראה רודף אותי כבר כמה שנים, הוא הרצון לחיות זמן מה במקום אחר. דווקא כשהעולם כל כך קטן, והכל כל כך קרוב, אני מרגיש שאני חייב לעצמי לחיות כמה שנים במקום אחר על פני הגלובוס. קאנט אמנם כמעט ולא יצא בחייו מקניגסברג, ונהג לשמור על מנהגיו בקפדנות כל חייו, אבל כבר רוסו, שקדם לו, בילה את חייו בנדודים אינסופיים מעיר לעיר וממדינה למדינה (טוב, אולי זה גם קשור לעובדה שהוא היה פרנואיד והיה בטוח שאויביו קשרו כנגדו קשר ותמיד רודפים אותו), ונראה לי שהייתי שמח להיות במקום טוב באמצע. לראות קצת את החיים ממקום אחר, לחשוב בצורה קצת שונה מהדרך שבה הורגלתי. ובשביל זה, כנראה, אני מוכן לוותר אפילו על השולחן שלי.

$1600 / 2br – beautiful arts and crafts 3 family in heart of east rock (eagle between foster and nicoll)

רשומה חדשה, והפעם על ענייני נדל"ן.

באופן מאוד ישראלי, נראה שהדבר הראשון שהתחלנו לדאוג לגביו היה המקום שנגור בו. משהו ביהודי הנודד שבנו הזהיר שקודם כל צריך למצוא ארבעה קירות, וגג לראשנו (עם מכונת כביסה ומייבש), וכל השאר כבר יסתדר מעצמו. בישראל אמנם חיפושי דירה נוטים להיות תהליך מתיש של התרוצצות וייאוש, אבל כמו שכבר כתבתי, למרבה המזל האמריקאים מאוד מאורגנים ומסודרים,  והכל נעשה בצורה חלקה. כל עוד אתה נמצא בגבולות הנורמה.

למרבית הסטודנטים הזרים האוניברסיטה מציעה מגורים בניהולה. המעונות בקמפוס אמנם שמורים בעיקר לסטודנטים בקולג', אבל יש לאוניברסיטה גם בניני דירות שמיועדים בעיקר לסטודנטים לתארים מתקדמים. בנוסף יש להם גם בעלות בנכסים שמנוהלים על ידי חברה חיצונית, וחלקים מיועדים לסטודנטים. אלא שבכל אלו אין אפשרות להכניס חיות מחמד, ואנחנו כזכור מגיעים עם שני חתולים.

אבל לא נורא, בכל מקרה נאמר לנו שהנכסים של האוניברסיטה נוטים להיות יותר יקרים ופחות איכותיים ממה שיש לשוק להציע. וכאן יש משהו מעניין למי שמגיע מישראל. בעוד שהמודל המקובל בישראל למגורים הוא הבית המשותף (כלומר מבנה שבאופן חריג ליתר דיני המקרקעין הבעלות בו ובקרקע שהוא נמצא עליה אינה משותפת במובן האמיתי/משפטי של המילה, אלא מחולקת ונפרדת), המודל המקובל בארה"ב הוא הבעלות "המסורתית", כלומר בעלים אחד לקרקע ולמבנה שצמוד אליה, בין אם זה בית פרטי של שתי קומות, או בניין מגורים. המודל של בניין משותף, או קונדומיניום, למיטב הבנתי, די חריג בנוף האמריקאי. מה שזה אומר בפועל,  שהבעלות על בנייני המגורים, לפחות בכל הנוגע לשוק השכירות בניו הייבן, היא בעיקר בידי תאגידים, שמשכירים את הדירות בביניינים שבבעלותם באופן מאוד מסודר ונוח – ממש גן עדן למחפשי הדיור. אלא שאליה וקוץ בה. למרות ששוב ושוב אומרים לנו שניו הייבן כבר לא נוראית כמו פעם, עדיין מסתמן באופן ברור שהאזור היותר אורבאני בה הוא לא בדיוק האיזור שהכי טוב לגור בו כמשפחה, במיוחד כזו הכוללת ילדה בת שנתיים (נראה שהחתולים אדישים לשאלת הסביבה העירונית, והיא די אדישה אליהם).

כך שבאופן די חד משמעי המליצו לנו שהמקום הטוב ביותר לחיות בו בניו הייבן חיים שקטים ורגועים הוא שכונה בשם איסט רוק, שכונה פרברית לעילה ולעילה, עם הרבה בתים מקסימים מתחילת המאה ומעט מאוד דברים אחרים (כולל פשיעה). קצת משעמם, אבל אני מניח שאחרי מגורים של שנתיים ברחובות הרבה יותר גרוע כבר לא יכול להיות. מצד שני זו אופציה טובה יותר מאשר מגורים קצת יותר מרוחקים מהאוניברסיטה, כי בזכות שירותי ההסעות שהיא מפעילה, ושעוברים באיסט רוק, אנחנו מקווים להסתדר ללא רכב.

אבל מה, מכיוון שרוב הבתים באיסט רוק הם בתים קטנים, לרוב בתים פרטיים שהומרו להיות "תלת משפחתיים", כלומר שלוש קומות שבכל קומה דירה נפרדת, הבעלות בהם היא בידי אנשים פרטיים, ולא חברות (מעניין לציין בהקשר הזה את היחס המדהים בין המחיר המגוחך של הבית ומחירי השכירות. הבית שאותו בסופה של הרשומה יסתבר שמצאנו בו דירה מוערך בכ-260,000 דולר, בעוד שהשכירות החודשית על אחת מבין שלוש הדירות בו היא 1,600 דולר), וזה אומר שהחיפוש הוא כבר לא פשוט ונוח, אלא חיפוש ידני מייגע דרך האתר המעצבן קרייגסליסט. למי שלא מכיר, מדובר באתר מאוד לא נוח לשימוש, כמעט ללא שום אפשרות לחיפוש נורמלי, שמהווה מונופול ללא עוררין על שוק המודעות האינטרנטיות בארה"ב. מתפרסמות בו מודעות החל ממכירת חפצים יד שניה, דרך היכרויות, הצעות עבודה, וכלה במכירת נדל"ן. קצת מזכיר את המד"ס שהיה באוניברסיטאות עד תחילת שנות האלפיים, רק באינטרנט, ופחות נוח לשימוש.

אז בקרייגסליסט ישבנו וגם חיפשנו, ומדי פעם גם מצאנו דירות רלוונטיות. בנוסף קיבלנו גם מידע  רלוונטי שמתפרסם בלוחות של סטודנטים למשפטים וסטודנטים זרים בייל. להפתעתי ממרבית הדירות שפניתי אליהן, חלקן מייד עם פרסומן, לא קיבלתי כל מענה. בשלב מסויים הציעו לי להחליף את ההתעניינות הלקונית בדירה בפנייה נרגשת שכוללת אוטוביוגרפיה משפחתית קצרה, וכמובן תוך ציון העובדה שאני מגיע כדי ללמוד בייל. ואכן, העצה הוכיחה את עצמה (תודה נועם!) וקיבלנו כמה תשובות. אבל איך אפשר לשכור דירה מבלי אפילו לראות אותה? כאן נכנס לתמונה המושיע שלנו – איסר. את איסר, שכרגע בייל, אני מכיר עוד מההתמחות בבית המשפט העליון, ואין לי מושג איך היינו מסתדרים בלעדיו. אחרי שצימצמנו את הרשימה למספר מצומצם של דירות, איסר הלך לראות אותן בעבורנו, ואפילו שלח לנו תמונות. בזכותו הצלחנו למצוא דירה מאוד נחמדה במיקום מעולה, קצת יקרה, אבל כזו שכוללת במחיר גם את כל החשבונות. בלי (או יותר נכון, עם) לחשוב יותר מדי שלחנו מייל סוגר עניין לבעל הבית, שהיה מאוד נחמד, אבל מצד שני הודיע לנו ששעה אחרי שאיסר ראה את הדירה היא נחטפה. היינו קצת בהלם, אבל לא אמרנו נואש. שוב ושוב יצא איסר בשליחויות למעננו, ושוב נמצאה דירה, קצת פחות יקרה אבל גם במיקום קצת יותר מרוחק, ומייד עם קבלת האישור מאיסר הודענו לבעל הבית שאנחנו רוצים לסגור עניין. גם הוא היה מאוד נחמד כשהוא הודיע לנו שהדירה כבר נחטפה. בו ברגע שלחתי מייל לבעלת בית נוספת שאתה דירתה ראה איסר, מגייס לטובתי את כל כישורי ההתחנפות, הנחמדות והרהיטות במייל אחד. אפילו תהיתי אם כדאי לצרף תמונה של יובל והחתולים מכורבלים זה לצד זה, אבל מכיוון שאין תמונה כזו (וכנראה לעולם גם לא תהיה), הצעתי שננהל לאלתר שיחת וידאו בסקייפ. למרבה הפתעתי, היא השיבה שהדירה עניין פנויה (מה שכמובן עורר את חששותי), ואחרי עיכובים כאלו ואחרים הצלחנו גם לנהל שיחה. אחרי התכתבויות רבות החלטנו לסגור את העסקה, ולשם כך נדרשנו להעביר לה מקדמה, די מקובלת, של חודשיים שכר דירה. אחרי התלבטויות רבות החלטנו פשוט לבצע העברה בנקאית לחשבון שלה, ואחרי היעלמות מפתיעה מצידה (מה שכמובן עורר את חששותי), היא אישרה את קבלת ההעברה.

כך שבסופ של דבר, אם לא נפלנו קרבן למזימה מתוחכמת, נראה שמצאנו דירה לגור בה. יחסית זולה (1,600 דולר, לא כולל חשבונות), אבל קצת רחוקה (כמה קילומטרים מבית הספר למשפטים, כמה מאות מטרים מהתחנה בה עוצרת ההסעה של האוניברסיטה), עם בעלת בית שנראית מאוד נחמדה (בהנחה שהיא לא קרימינלית). לא בטוח עד כמה היינו מסתדרים בלי עזרתם הנפלאה של רומן, יעקב, ליאורה וכמובן איסר. עם כל הקלישאה שבדבר – אמריקה אמריקה, אבל מסתבר שהכי חשוב הוא חברים במקומות הנכונים.