ואוו, כבר אמצע יוני, איך שהזמן טס.

השנה של הLLM נגמרה סופית, ואיזו שנה זו הייתה, גם אם היא הייתה רק תשעה חודשים. מצד אחד זו הייתה אחת השנים המהנות, מרגשות ומסקרנות בחיי, אבל גם אחת העמוסות והמאתגרות. איך מסכמים חוויה כזו? מצד אחד ברקע ניצבה תמיד העבודה על הקבלה לדוקטורט. מתהליך בחירת הקורסים בסמסטר הסתיו, יצירת קשרים וכתיבת עבודות, דרך מציאת המנחה וגיבוש הוועדה, ועד כתיבת ההצעה עצמה. חודשים ארוכים ביליתי בספרייה, מה שדי התאים לחורף הנוראי שהיה כאן.

במישור השני היו הקורסים, שמצד אחד היו מרתקים, אבל לפחות בסמסטר האביב הרגשתי שלא ממש קיבלתי מהם את המירב. למעשה בסמסטר האביב לא ממש למדתי, כשלמזלי אין ממש ציונים בבית הספר למשפטים של ייל, אלא רק חלוקה לעובר/עובר בהצטיינות. יש אמנם גם ציונים נמוכים מעובר – עובר נמוך ואפילו נכשל, אבל נראה שהם לא ממש מיועדים למי שלפחות באופן פורמאלי עומד בדרישות הקורס (באחד המבחנים מחוסר זמן לא עניתי על שאלה אחת מתוך שלוש, ורק על מחצית מהשנייה וקיבלתי לתדהמתי עובר בהצטיינות, לך תבין…).  אמנם העיקר מבחינתי היה הקבלה לדוקטורט, אבל עדיין זו תחושה של החמצה.

במישור השלישי אלו האנשים. קבוצת ה-LLMים הייתה חבורה מדהימה של אנשים צעירים ומבטיחים, שפשוט היה כיף להיות איתם. אמנם המשפחה ולחץ העבודה קצת הרחיקו אותי מרוב המפגשים, ועדיין זו חבורה שאני בהחלט אתגעגע אליה. גם כאן, קצת חבל לי שפחות יצא לי להתחבר עם ה-JDים עד החודשים האחרונים. אלו באמת אנשים יוצאי דופן, לטוב וגם קצת לרע, ולכל הפחות לוקח זמן להתרגל אליהם. מה שבטוח, הלב שלהם בהחלט במקום הנכון, וגם הראש עובד לא רע.

ומעל הכל המשפחה. זו בהחלט הייתה חוויה מורכבת. החל מבערך תחילת דתמבר ועד סוף מרץ כמעט לא הייתי בבית, וזה נתן את אותותיו על כולנו. יובל התחילה לפתח סימני מרדנות קשים, רוית התחילה להשתגע מהשהייה לבד סגורה עם כל השלג בחוץ וחיפושי העבודה שנמשכו ונמשכו ונמשכו. ואני התחלתי להרגיש כמו בתקופת מילואים בלתי נגמרת, עם חזרה הביתה בלילה כשכבר כולם ישנים.

ואז באפריל פתאום הכל נגמר, אבל לא. להפתעתי גם לאחר הקבלה לדוקטורט הסתבר שאני חייב לסיים את החובות האקדמיות שלי – ומהר, כדי לקבל מימון לקיץ. מצד שני, אנרגיה כבר לא הייתה, וכמו כולם כאן גם אנחנו חלינו באיזו התקררות נוראית. למזלי קיבלתי מראש עצמה מעולה להקל כמה שיותר על סמסטר האביב, ואחרי קצת מאמץ הצלחתי לסיים הכל רגע לפני טקס הסיום.

וכאילו כדי לבשר את סופו של עידן הקרח התחיל האביב (או לפחות מה שמכונה כאן אביב, עם פריחה מדהימה וגשם שלא ממש נגמר עדיין), רוית מצאה עבודה (והפסיקה לעבוד וחזרה לעבוד – מנפלאות הבירוקרטיה האמריקאית), ויובל כבר מתכוננת לגן החדש שיתחיל בסתיו. אמנם כולם מתחילים לעזוב, ברצף מסיבות פרידה בלתי נלאה, אבל לפחות נשארת כאן קבוצה מעולה של דוקטורנטים. אין ספק, החיים מתחילים להפשיר.

מה שכן, נראה שעכשיו אני אמור לכתוב איזה דוקטורט או משהו, או לפחות כך אומרים.