לפני תריסר שנים  בערך התיישבתי מול דף ריק. זה היה מבחן בקורס עלום שם בחוג לתקשורת, המבחן הראשון שלי באוניברסיטה.  זו הייתה הפעם הראשונה, לפחות מאז שסיימתי את לימודי התיכון, אבל כנראה שמאז ומעולם, שהתיישבתי מול דף ריק ונדרשתי למלא אותו במילים. אני זוכר שישבתי לא מעט זמן ובהיתי בדף המחברת, ולא ממש הבנתי מה עושים, איך מזיזים את היד כדי שבדף יהיו מילים שיצטרפו למילים ולמשפטים ולרעיונות בעלי משמעות.  זה הלך כנראה די גרוע, כי כבר בסוף הסמסטר הראשון החלטתי לעזוב את החוג לתקשורת. אחר כך הגיעה כתיבה בחוג להיסטוריה, ואחר כך בחוג למשפטים. התחלתי להתרגל לכתיבה, גם אם לא ממש חיבבתי אותה. השנים עברו, עוד כתיבה ועוד כתיבה, עבודות, סמינריונים, חוות דעת, ואפילו תיזה, וביני לביני הבחנתי שאני מתחיל לחבב את העניין הזה של להוסיף מילה למילה. אבל לכתוב בלוג? לא קצת נסחפנו? מה כבר יש לי להגיד?

אז זהו, שאין.

אז למה בעצם אני עושה את זה? כנראה כי יותר משאני מחבב את עניין הכתיבה, אני אוהב להתלבט. כלומר, אני שונא להתלבט. זה עושה לי ממש רע, הצורך לבחור בין אפשרויות שאין לי שום דרך לבחור ביניהן, הצורך להחליט. אני כל כך שונא דילמות שאני נמשך אליהן, מטפח אותן עד כדי בחילה, מושך אותן ומתענה עד שאי אפשר. לפעמים אפילו המלט נראה לי חפוז מדי בהחלטיות שלו. כחלק מזה אני אוהב להתייעץ עם אחרים, בין אם כדי לנסות לצאת מהדילמה, ובין אם כדי להאריך את קיומה הרבה אחרי שמיצתה את עצמה. כנראה שבצורה דומה אני מאוד שונא בירוקרטיה, אבל באופן מופלא מצליח להכניס את עצמי לכל תסבוכת בירוקרטית אפשרית, וגם כאן לפעמים נחמד שיש מי שעוזר. אז  מה טוב יותר מלפנות לחוכמת ההמונים (ניסיתי לצרף את הקישור להרצאה של ליאור צורף בנושא בטד, אבל לא הלך לי. אם למישהו יש את הקישור זה יהיה מאוד סימבולי) ?

דווקא היום אני נמצא קצת אחרי דילמה שכזו.  אני לא זוכר מתי זה התחיל, אבל כבר די הרבה זמן שאני סוחב איתי את החלום של לחיות זמן מה במדינה אחרת. משהו בזמינות של החיים המודרניים גורם לי לחשוב שלחיות כל החיים באותו מקום, לראות את הכל מאותה פרספקטיבה, זה משהו שאני לא יכול להרשות לעצמי. ודי מהר החלום הזה הצטרף לחלום של ללמוד משפטים בארה"ב. אחד הדברים הראשונים שאמרתי לרוית כשהתחלנו להיות בקשר הוא שזה משהו שאני חייב לעשות, ולמרבה המזל גם היא הייתה שותפה לרצון לצאת קצת למקום אחר. אבל החיים כנראה לא נועדו להיות כל כך פשוטים, והעניין נגרר ונגרר, ואף פעם לא היה ממש אפשרי. זה משהו שתמיד נשאר בשיחות על העתיד, במענה על השאלה מה אני מתכנן לעשות עם עצמי.  ככל שנקפו השנים היה ברור שהחלום הולך ונעלם, ובמקום מסויים כבר הייתי די שלם עם זה. מאוד נהניתי מהתואר השני במשפטים בתל-אביב ומכתיבת התיזה, וכבר התחלתי לחשוב על הדוקטורט. רוית די נהנית מהעבודה, שלפחות מהצד נראית לי מאוד מרשימה. יובל מקסימה, טפו טפו טפו, ומאוד אוהבת להיות אצל הסבתא והסבא והסבתא.

אז כדי  להשלים עם המציאות ולשים סופית את החלום מאחורי,  החלטתי להגיש מועמדות ללימודים בארה"ב. כבר התחלתי וזנחתי את התהליך בעבר, אבל הפעם היה ברור שזו ההזדמנות האחרונה, המופע האחרון של הדילמה , והפעם החלטתי שהגורל הוא שיכריע בה. מראש החלטתי להגיש מועמדות למספר מצומצם של אוניברסיטאות, ולא לשקול אפילו לנסוע בלי לקבל מלגה מלאה. מכיוון שהציונים שלי בתואר הראשון לא היו מזהירים – סיימתי בערך במקום המאה במחזור שלי (למרות שבשל פלאי הבירוקרטיה עדיין קיבלתי את התואר בהצטיינות!), הערכתי שהסיכוי שזה ייקרה לא בשמיים – סיכוי של כשלושים אחוזים. גם לא ממש ראיתי צורך להשקיע יותר מדי מאמצים  בתהליך הגשת המועמדות. קיבלתי כמה דוגמאות כתיבה שמאוד עזרו לי לקבל פרופורציה, ובעיקר קיוותי לטוב, גם אם לא ממש ידעתי מה בעצם הטוב שאני מקווה לו. די כיוונתי את עצמי למלגת פישמן (הם מתמקדים בשירות הצבאי, וקיוותי שלפחות כאן ייצא לי משהו מהשירות הקרבי ומכל המילואים שאני עושה), וברגע שהם הודיעו שהם לא מחלקים מלגה השנה, שלחתי בקשה לרשום את יובל למעון של אוניברסיטת תל-אביב לשנה הבאה.

בתחילת מרץ הייתי במילואים, וכשחזרתי חיכתה לי הודעה בדוא"ל מאוניברסיטת קולומביה. שמחתי ללמוד על קבלתי, אבל הם הוסיפו שבגלל מצבם הכלכלי הם לא יכולים להציע לי שקל. מייד השבתי להם שאני מאוד גאה ושמח שהתקבלתי, אבל גם מצבי הכלכלי לא משהו, כך שכנראה שזה לא יילך בינינו. וכך, בתחושת החמצה נעימה המהולה בשלוות ההשלמה, הרגשתי שסוף סוף נפתרה הדילמה. האגו היה מרוצה שהתקבלתי לאחת מחמש הפקולטות למשפטים המובילות בארה"ב, והנפש הייתה שלווה שנמנע הסיוט של עקירת החיים  ומעבר למדינה אחרת – והתחילה להכין עצמה לסיוט של מציאת גן ילדים ליובל לשנה הבאה.

ואז ביום שישי בצהריים נכנסה פתאום שיחה מחו"ל לטלפון הנייד, להודיע לי שהתקבלתי לאוניברסיטת ייל. זה היה בזמן ארוחת פורים מאוחרת אצל ההורים, וכצפוי פני כולם חשכו. ידעתי שלייל מדיניות סיוע כלכלי מאוד נדיבה – מה שהתברר כנכון, ושאני לא אסלח לעצמי אם אוותר על האפשרות הזו. בשבוע שלאחר מכן גם התבשרתי על קבלתי לאוניברסיטת ניו-יורק (שגם היא לא הציעה שקל) והארוורד (שפחות או יותר הציעו להשוות את ההצעה של ייל), מה שאפשר טוויסט מפתיע להתלבטות – בין המשך החיים הנורמליים ברחובות, מעבר לקייברידג' הנוחה יחסית, או מעבר לניו הייבן הנידחת. בסופו של דבר החלטנו לפני כשבועיים לוותר על הסיכוי שלנו לשקט נפשי ולעקור על טפינו וחתולינו לניו הייבן מוכת הפשע.

כך שכל ההקדמה הארוכה הזו מביאה אותנו לשאלה – איך לכל הרוחות עושים את זה? בפרקים הבאים ננסה לבחון את השאלה באופן פרטני יותר – מציאת דירה, ענייני ויזה, מעבר עם ילדים, מעבר עם חתולים. אבל בינתיים אם יש למי מכם עצה טובה, או כדורי הרגעה מיותרים, זה המקום.