עיר מקלט

אני חייב קודם כל להתלהב קצת מהכותרת לרשומה הזו – יצא ממש מוצלח!

אין ספק שניו הייבן היא עיר מוזרה קצת. אני לא יודע אם זה אני, או העיר, או בכלל ארה"ב, אבל השילוב של כל הדברים יוצר תערובת בהחלט יוצאת דופן. למען האמת, ואולי זה יישמע מוזר, אבל בהרבה מובנים היא מזכירה לי את ירושלים. כמו ירושלים, מצד אחד זו עיר יחסית גדולה, לפחות בשטחה, במיוחד אם כוללים את כל השכונות שצמודות לה. אבל כמו בירושלים, החיים שלנו כאן מצטמצמים בעיקר לציר תנועה אחד – מהבית בשכונת איסט רוק (על תקן שכונת רחביה) לבית הספר למשפטים (שמקביל במובן הזה לבית המשפט העליון בירושלים), ולאחרונה עוד קצת על אותו קו לעבודה של רוית באיזור היותר תעשייתי (בדומה להר חוצבים). גם כאן מרכז העיר הוא אכן מרכז אחד ודי יחיד, ומלבדו אין עוד הרבה מקומות להסתובב בהם, כך שכמעט תמיד פוגשים אנשים מוכרים לאן שלא תלך. אמנם בזמנו עשינו יותר שימוש בציר המילוט מירושלים לתל אביב מאשר בימינו בציר לניו יורק (ולהבדיל…), ועדיין התחושה היא של עיר-שכונה מאוד קהילתית בצילה של העיר הגדולה.

גם כאן, בדומה לירושלים. העיר מתאפיינת בחלוקה מאוד קיצונית בין אוכלוסייה 'חזקה' של סטודנטים ובין אוכלוסייה מאוד קשת יום, כאשר כאן המצב אפילו יותר קיצוני במובן מסויים, אמנם בלי כל המימד הפוליטי. מצד אחד האוניברסיטה היא דם החיים של העיר. בעבר זו הייתה עיר מאוד משמעותית, עם נמל חשוב על ציר תחבורה עיקרי, אבל ככל שהתחזקו בוסטון למזרחה וניו יורק למערבה, העיר הלכה ונחלשה, התעסוקה התפוגגה והאוכלוסייה החזקה ברחה ברובה לערים הקטנות שממלאות את קונטיקט. כיום האוניברסיטה היא המעסיק העיקרי בעיר, ורבים מהעסקים האחרים בה מתבססים על הסטודנטים ואנשי האוניברסיטה כצרכנים העיקריים. מצד שני, אי אפשר שלא להרגיש, ופעמים רבות גם לשמוע מפורשות, את היחס הטעון של האוכלוסייה המקומית לסטודנטים הצעירים, במיוחד בקולג', שבאים לשלוש-ארבע שנים, עושים בעיר כבשלהם, וממשיכים לחיים מלאים הבטחות.

וכן, בדומה לירושלים גם כאן יש הרבה משוגעים. מבחינה תכנונית העירמאורגנת בשתי וערב כשבמרכזה ה-Green, ריבוע די רחב של דשא שמאכלס רבים מהאירועים בעיר, ושאליו מתנקזים לרוב גם די הרבה אנשים מעורערים בנפשם. אחרי הטבח בניוטאון, במקביל לדיון שעלה (וירד) לגבי הצורך בפיקוח כלשהו על מכירת נשק חם התעורר (ונעלם) גם הדיון בצורך לעשות משהו עם מערך בריאות הנפש במדינה הזו, שמסתבר שלא ממש קיים. ובהחלט רואים את זה ברחובות. לרוב זה לא ממש מטריד, בעיקר משונה, אבל זה בהחלט לא משהו שרגילים אליו.

עוד עניין שנראה די מוזר לעיניים ישראליות, ובשונה מאוד מירושלים – נקי כאן ברחובות. ודוקא ממש לא ברור לי איך, כי כבר עשרה חודשים כאן ומעולם לא ראיתי מנקה רחובות. אז אולי הניקיון מתבצע בשעות הקטנות של הלילה, אבל התחושה שלי היא שאנשים פשוט לא מלכלכים. בכלל, העירייה מעניקה כאן מעט מאוד שירותים, ובעלי הבית עושים הרבה בעצמם – מהוצאת הפחים לכביש מדי שבוע ועד פינוי המדרכות משלג, כך שבפועל רק הכבישים ממש מטופלים על ידי העיריה עם מכוניות ניקוי.

ואם כבר מדברים על הדימיון לירושלים, אי אפשר בלי מזג האויר. אין ספק שלא תיארנו לעצמנו מה זה חורף בצפון החוף המזרחי. וגם אם לא נחשיב את ההוריקן ואת סופת השלגים (העונה לשם 'נימו' בין מכריה) ששיתקה את העיר לשבוע, החורף כאן פשוט לא נגמר. גם כשסוף סוף הפסיק להיות קפוא בחוץ, ואפילו היו ימים ממש חמים (ולחים ודביקים), עדיין לא מפסיק לרדת גשם, לא פעם אפילו גשם שוטף, ואנחנו כבר כמעט ביולי. ומסתבר שחלק ממזג האויר כאן השנה הוא גם תחזית הציקאדות, חרקים מעופפים שבוקעים מהאדמה אחת לשבע עשרה שנה וממלאים את החוף המזרחי במיליארדים. אמנם יש מי שמבטיח שבניו הייבן גופא הם לא יהיו, אבל התיעודים מראים שלפני שבע עשרה שנה הם דווקא כן ביקרו כאן. בכלל, באופן כללי גם הג'וקים כאן משונים. אמנם אין מגעילים כמקקים הארצישראלים (המכונים למרבה האירוניה 'מקק אמריקאי'), אבל מרבי הרגליים הביתיים – Scutigera Coleoptrata  (תעשו גוגל, התמונה שווה אלף מילים) הנפוצים כאן, זה משהו היישר מסרטי אימה זולים. הם אמנם אוכלים חרקים אחרים ולא ממש מזיקים, אבל עדיין מבחילים.

אבל לצד כל זה, העיר בהחלט מהנה. מצד אחד זו עיר מספיק גדולה כדי שיהיו בה מוזיאונים ופארקים ופסטיבלים ואירועים (טוב, כנראה שגם כאן הנוכחות של האוניברסיטה משפיעה), אבל מספיק קטנה שהכל יהיה באווירה ביתית, של חנויות שמציעות את מרכולתן על המדרכה, אנשים שאומרים זה לזה שלום ברחוב,ותחושה של נינוחות ושל רוגע באויר, כאילו שאין שום דבר דוחק ואין לאן למהר. אמנם בזמן שנת הלימודים העיר הרבה יותר חיה (טוב, לפחות בחודשים בהם הטמפרטורה בחוץ מאפשרת שהיה קצרה ברחוה), אבל באביב, ונקווה שכך יהיה גם בקיץ, הכל כאן מרגיש באמת כמו עיר מקלט.

נ.ב.

אולי בעצם הגיע הזמן לשלב קצת יותר נופך אקדמי בבלוג הזה, אז למי שרלוונטי לו – בדצמבר הקרוב ייערך כאן הכנס השנתי לעבודות דוקטורנטים. הדד ליין להגשת תקצירים עוד חודש וחצי: http://www.law.yale.edu/news/17055.htm

 

לימודי המשך

ואוו, כבר אמצע יוני, איך שהזמן טס.

השנה של הLLM נגמרה סופית, ואיזו שנה זו הייתה, גם אם היא הייתה רק תשעה חודשים. מצד אחד זו הייתה אחת השנים המהנות, מרגשות ומסקרנות בחיי, אבל גם אחת העמוסות והמאתגרות. איך מסכמים חוויה כזו? מצד אחד ברקע ניצבה תמיד העבודה על הקבלה לדוקטורט. מתהליך בחירת הקורסים בסמסטר הסתיו, יצירת קשרים וכתיבת עבודות, דרך מציאת המנחה וגיבוש הוועדה, ועד כתיבת ההצעה עצמה. חודשים ארוכים ביליתי בספרייה, מה שדי התאים לחורף הנוראי שהיה כאן.

במישור השני היו הקורסים, שמצד אחד היו מרתקים, אבל לפחות בסמסטר האביב הרגשתי שלא ממש קיבלתי מהם את המירב. למעשה בסמסטר האביב לא ממש למדתי, כשלמזלי אין ממש ציונים בבית הספר למשפטים של ייל, אלא רק חלוקה לעובר/עובר בהצטיינות. יש אמנם גם ציונים נמוכים מעובר – עובר נמוך ואפילו נכשל, אבל נראה שהם לא ממש מיועדים למי שלפחות באופן פורמאלי עומד בדרישות הקורס (באחד המבחנים מחוסר זמן לא עניתי על שאלה אחת מתוך שלוש, ורק על מחצית מהשנייה וקיבלתי לתדהמתי עובר בהצטיינות, לך תבין…).  אמנם העיקר מבחינתי היה הקבלה לדוקטורט, אבל עדיין זו תחושה של החמצה.

במישור השלישי אלו האנשים. קבוצת ה-LLMים הייתה חבורה מדהימה של אנשים צעירים ומבטיחים, שפשוט היה כיף להיות איתם. אמנם המשפחה ולחץ העבודה קצת הרחיקו אותי מרוב המפגשים, ועדיין זו חבורה שאני בהחלט אתגעגע אליה. גם כאן, קצת חבל לי שפחות יצא לי להתחבר עם ה-JDים עד החודשים האחרונים. אלו באמת אנשים יוצאי דופן, לטוב וגם קצת לרע, ולכל הפחות לוקח זמן להתרגל אליהם. מה שבטוח, הלב שלהם בהחלט במקום הנכון, וגם הראש עובד לא רע.

ומעל הכל המשפחה. זו בהחלט הייתה חוויה מורכבת. החל מבערך תחילת דתמבר ועד סוף מרץ כמעט לא הייתי בבית, וזה נתן את אותותיו על כולנו. יובל התחילה לפתח סימני מרדנות קשים, רוית התחילה להשתגע מהשהייה לבד סגורה עם כל השלג בחוץ וחיפושי העבודה שנמשכו ונמשכו ונמשכו. ואני התחלתי להרגיש כמו בתקופת מילואים בלתי נגמרת, עם חזרה הביתה בלילה כשכבר כולם ישנים.

ואז באפריל פתאום הכל נגמר, אבל לא. להפתעתי גם לאחר הקבלה לדוקטורט הסתבר שאני חייב לסיים את החובות האקדמיות שלי – ומהר, כדי לקבל מימון לקיץ. מצד שני, אנרגיה כבר לא הייתה, וכמו כולם כאן גם אנחנו חלינו באיזו התקררות נוראית. למזלי קיבלתי מראש עצמה מעולה להקל כמה שיותר על סמסטר האביב, ואחרי קצת מאמץ הצלחתי לסיים הכל רגע לפני טקס הסיום.

וכאילו כדי לבשר את סופו של עידן הקרח התחיל האביב (או לפחות מה שמכונה כאן אביב, עם פריחה מדהימה וגשם שלא ממש נגמר עדיין), רוית מצאה עבודה (והפסיקה לעבוד וחזרה לעבוד – מנפלאות הבירוקרטיה האמריקאית), ויובל כבר מתכוננת לגן החדש שיתחיל בסתיו. אמנם כולם מתחילים לעזוב, ברצף מסיבות פרידה בלתי נלאה, אבל לפחות נשארת כאן קבוצה מעולה של דוקטורנטים. אין ספק, החיים מתחילים להפשיר.

מה שכן, נראה שעכשיו אני אמור לכתוב איזה דוקטורט או משהו, או לפחות כך אומרים.

משפט משווה

בימינו נראה לי כאילו העולם האקדמי מתחלק לשניים – אלו שיושבים ומחכים לאימיילים, ואלו שמתעלמים מהם. כל העולם הזה מושתת על פידבקים, על מערכות יחסים, הערכה אישית, ביקורת, דד-ליינים וציפייה למענה. נדירים השבועות שבהם אני לא פותח במתח את הדוא"ל בבוקר בציפייה מהולה בחשש. יגיע הציון בזמן ומה הוא יהיה? תשוב הטיוטה עם הערות וכמה הרסניות הן תהיינה? תיענה הבקשה לפגישה/המלצה/התחשבות? תתקבל הבקשה למלגה/פרסום/הצגה?

לפני שנה, כמעט בדיוק, זו הייתה תקופת ההמתנה לתשובות לקבלה ללימודים. למען האמת לא הייתי ממש לחוץ, כי לא ממש ציפיתי להרבה. בעוד שבוע בדיוק הדד-ליין להגשת הבקשה להמשיך לדוקטורט, והלחץ בשיאו. אבל גם הפעם הכל מתמצה בהמתנה למיילים – מה עם הבקשה להמלצה? מה עם טיוטת ההצעה? וגם היום, כמו אז, עומד ברקע הניסיון לרשום את יובל לגן – לפני שנה לגן של אוניברסיטת תל אביב, מתוך הנחה שנשאר בארץ, היום לגן בניו הייבן, מתוך תקווה להישאר כאן…

מה עוד היה לנו? לפני שנה מזג האוויר היה מייאש, והוא עודנו כך. מסופות חול, שרבים וחמסינים של עונת המעבר עברנו לסופות שלגים וקור מקפיא של עונת מעבר. היום מתחיל האביב, וכשיצאתי הבוקר החוצה הטמפרטורה הייתה 0 מעלות ומחר צפוי עוד קצת שלג. תמיד העדפתי את החורף על הקיץ, אבל החורף הזה עשוי לשנות את דעתי…

ספרים. מסתבר שלפני שנה עוד קראתי ספרי קריאה, עד כמה שאני זוכר הייתי קורא בעיקר ברכבת. בימינו אין רכבת – רק נסיעה של עשר דקות בשאטל מהבית לפקולטה למשפטים, ואין ספרים, חוץ מכמויות מגוחכות של ספרי עיון, שהפכו כולם לבליל של רעיונות, מאריסטו לרז, מקאנט לקימליקה.

חיפוש דירה – גם זה נראה שחוזר על עצמו. הדירה שמצאנו אמנם מאוד נחמדה, אבל מסתבר שהיא מאוד יקרה יחסית לדירות אחרות בסביבה. 1,600 דולר בחודש לדירה עם שני חדרי שינה, עם הוצאות חשמל וחימום שעובדות את השלוש מאות דולר בחודש בחורף.  מצד שני, מזה תריסר שנים, מדי שנה בשנה, מאז שיצאתי מבית ההורים, תמיד תכננתי לעבור דירה בסוף השנה, ולרוב זה יצא בסוף לפועל רק כשזה היה כרוך במעבר לעיר אחרת. אמנם כאן זו לא טרחה כל כך גדולה לעבור דירה – ממילא כמעט ואין לנו רהיטים או מכשירי חשמל, ואפשר לשכור U-Haul ולעשות את זה לבד – אבל עדיין הבירוקרטיה של שינוי הכתובות פשוט נוראית, וגם להתחיל לחפש עכשיו דירה חדשה, שמוכנה לקבל דיירים עם חתולים, לא סימפטית.

מה עוד? ויזה, בדיעבד, לא היה כזה סיפור, נקווה שבמידת הצורך החידוש שלה גם הוא לא יהיה בעייתי. החיסונים היוו בירוקרטיה נוראית, ובדיעבד היה צריך להתחיל להתעסק איתם הרבה יותר מוקדם. בנק, אינטרנט וענייני טלפוניה – טפו, טפו, טפו, נראה שזה הסתדר על הצד הגרוע ביותר. אני בספק אם הייתי יכול לסגור על עסקאות גרועות יותר. לפחות לקח אחד למדתי – לא לסגור על אינטרנט, טלפוניה ובנק מיד לאחר טיסה טרנס-אטלנטית ונסיעה של כמה שעות מניו יורק לניו הייבן…

בשבוע האחרון ביצעה מריה דינו את שיחות הטלפון לדור הבא של המתקבלים, ואני מניח שבשאר המקומות ההחלטות מתקבלות גם הן בימים אלו, אז אולי אני אנסה לפשפש בזיכרוני ולחשוב על עצות לדור הבא, בתקווה שלי עצמי השבוע הקרוב לא יביא עמו מכשולים קשים מדי. אם מישהו מכם במקרה מגיע לקרוא את הדברים האלו, אשמח לענות על שאלות ככל יכולתי.

שקט

פתאום נחת עליי קצת שקט. אחרי שכבר יצא לי להיקרות בדרכם של הוריקן או שניים, זה בהחלט מרגיש כמו השקט שבעין הסערה. בשלושת החודשים האחרונים, פחות או יותר, עברתי לחיות בספרייה, מבלה שם כמעט עד חצות מדי יום ביומו, חוזר הביתה רק כדי לישון ולראות קצת משפחה בבוקר. המעבר לחיי הספרייה התגבש מתוך ההבנה שנחתה עליי לקראת סוף סמסטר הסתיו שאני נדרש לכתוב שלוש עבודות רציניות, בנוסף למבחן רציני, ושאם אני רוצה להיות מסוגל להגיש מועמדות לתוכנית הדוקטורט אני צריך להגיש את העבודות מספיק מוקדם כדי להספיק לקבל עליהן ציון בזמן, לעשות את זה מספיק טוב כדי לקבל המלצות, ובנוסף לגבש הצעה רצינית לדוקטורט.

בעבודת פרך הסתיימה אחת אחרי השנייה כתיבת העבודות, עם חלקן אני שלם יותר ועם חלקן פחות. למזלי את אחת העבודות יכולתי לכתוב בעברית, מה שרק גרם לי להבין עד כמה קל יותר לכתוב עבודה במשפטים בשפת האם שלך. עוד יותר למזלי הצלחתי להמיר חלק גדול מה עבודות למה שהיווה את הבסיס להצעת הדוקטורט שלי. האחראים על התוכנית כאן מאוד ממליצים שלא להמשיך לדוקטורט מיד לאחר התואר השני, ובהרבה מובנים הם צודקים, זה פשוט עבודה מטורפת, שממש שוחקת את ההנאה מהמקום המדהים הזה. והמקום הזה באמת מדהים. מאין ספור האירועים החברתיים, ההרצאות המרתקות, ועד ארוחות הצהריים והערב שמוצעות ללא הפסקה, השיעורים והשיחות, שלא לדבר על קבוצה קטנה ומגובשת של סטודנטים לתארים מתקדמים מכל העולם. גם עם כל הצורך לאזן בין המשפחה, הלימודים, העבודות, וכתיבת ההצעה, הצלחתי למזלי גם ליהנות משלל הדברים שהמקום הזה מציע.

לפני כמה ימים העברתי למנחה הפוטנציאלי את הטיוטה הראשונה, ופתאום שקט. בעקבות עצה מעולה שקיבלתי בחרתי בסמסטר האביב בקורסים מאוד קלים לעיכול, כך שבינתיים אין לי ממש מה לעשות. כמובן, תמיד יש עוד קצת מחויבויות – מחקר שהתחייבתי לעשות יחד עם אחד המרצים שכבר ממש בפיגור; פגישה עם מדריך לכתיבה באנגלית כדי לשפר את רמת ההצעה; סגירות אחרונות של וועדת הדוקטורט; התלבטות לגבי אחת ההמלצות; אבל בגדול – שקט. הבעיה היא שזה שקט מלחיץ. הדד-ליין להגשה הוא בעוד שבועיים, וברור לי שההצעה תדרוש הרבה שיפורים, כך שככל שהשקט שקט יותר, הוא מלחיץ יותר.

כבר שנים שאני רודף אחריי דד-ליינים. בדיוק לפני שנה קיבלתי את שיחת הטלפון שהתחילה את המסע המטורף הנוכחי. מחציתה הראשונה של השנה הזו הייתה מרוץ מטורף לסיים את עבודת התיזה בתל אביב, ומחציתה השנייה הייתה קריאה אינסופית של חומרים, מטלות, ועכשיו ההצעה. מצד אחד זו הייתה תחושת חוסר שליטה, מרדף בלתי פוסק אחרי הזנב, אבל מצד שני זו תחושה מאוד אקטיבית של התקדמות לקראת מטרה. ועכשיו כלום. מישהי אפילו הציעה לי לקחת סרט מטופש מהספרייה! (שירות מקורי שהספרייה למשפטים מציעה). אני מניח שהייתי יכול להתרגל לזה אם לא הייתי יודע שבקרוב מאוד רגע ההכרעה.

שבוע הבא מתחילה חופשת האביב, ובמהלכה המנחה הפוטנציאלי הבטיח לעבור על הטיוטה. הבעיה העיקרית שהוא יכול להיות המנחה המושלם. לפני כמה חודשים, לקראת הפגישה הראשונית בשאלת האפשרות שהוא ינחה אותי, ניסחתי לעצמי מה אני רוצה לומר וחזרתי לאחד המאמרים שהיוו את ההשראה לרעיון שאיתו באתי ולהפתעתי נזכרתי שהוא כתב אותו. כמובן הבעיה היא שהוא יודע לעלות על כל כשל בטיעון, ולהציע אינסוף חומרי קריאה רלוונטיים. מצד אחד אני יכול להיות יחסית רגוע לגבי כך שהוא מאוד תומך בכיוון הכללי, אבל מצד שני חרד מהאפשרות שהטיוטה תחזור עם יותר הערות מהטקסט המקורי, ואין לי ממש מה לעשות עם זה בינתיים. הכל שקט ורגוע, אבל הסערה האמיתית מעבר לאופק. לפחות לאופק יש סוף ברור – העשרים ושביעי למרץ!