זה לא כל כך נעים לראות עוד גן מלא

לאט לאט דברים מתקדמים, ופתאום המעבר הזה נהיה יותר מוחשי. המציאות שמעבר לים נהיית יותר קרובה, ויותר נוכחת בחיים שלנו. מצד אחד מפלס הלחץ קצת יורד, אבל מצד שני כבר קשה יותר להתחמק מהידיעה שהמעבר כבר או-טו-טו כאן.

אחרי שהבהירו לנו מכל הכיוונים שלמצוא מעון ליובל לשנה הבאה בשלב הזה יהיה בגדר נס, ושעדיף היה להתחיל לחפש לה מקום עוד לפני שניסיתי להתקבל ללימודים, החלטנו לעשות משהו בעניין. בדומה לחיפושי הדירה הכיוון המרכזי היה האינטרנט. אפשר להגיד הרבה דברים טובים על האמריקאים, ובנוסף לכל הדברים הטובים האלו הם גם מאוד מאורגנים. לרוב הגנים יש אתר משלהם, משנה חינוכית סדורה, תו תקן של משרד החינוך, תו תקן של המדינה, המלצות וטפסים. רק דבר אחד אין להם – מקום פנוי. האמריקאים גם מאוד נחמדים, ודוחים אותך בצורה מאוד נעימה (אם כי לא תמיד ברורה. על ענייני השפה, או "חשבתי שיש לי אנגלית טובה" אולי אכתוב בפעם אחרת), כך שהחיפוש היה מאוד יעיל, במובן זה שמאוד מהר הגעתי למסקנה שאין מקומות טובים פנויים. ואז הרמתי טלפון למעון יום של הפקולטה למשפטים (אולי קודם  חייבים להתרשם מעצם העובדה שלפקולטה למשפטים שם בכלל יש מעון יום. יש להם כמה מאות סטודנטים, ועוד כמה מאות אנשי סגל. לעומת זאת, לאוניברסיטת תל אביב יש כמה עשרות אלפי סטודנטים וחברי סגל, ורק בשנה שעברה נפתח מעון…), ולתדהמתי היה "חצי מקום" פנוי. בלי לשאול שאלות, ולפני שהמנהלת ידעה לומר לי אפילו באילו שעות יש מקום פנוי (בערב או בבוקר), ביקשתי לסגור עניין. בהמשך, בהשראת/לחץ/איומי רוית גם טרחתי לברר לאן אנחנו מתכוונים לשלוח את בתנו האהובה שעד עכשיו לא ידעה גן מימיה, והסתבר שזה כנראה באמת מקום מאוד איכותי, ואפילו היה פתח בדיעבד ליום שלם. אז נראה שגם בניו הייבן אני ויובל נבלה את הבקרים בנסיעות משותפות. המחיר, אפעס, למעונות ילדים בארה"ב לא זול, ויוצא בגובה שכר הדירה שכנראה נשלם…

אז אמנם גם ענייני חיפוש הדירה מתקדמים היטב, אבל אחרי כמה פעמים שכבר חשבנו שהעניים הסתיים והתבדינו, אני אמתין לחוזה חתום… אבל בשביל תחושת ההתקדמות, וכדי לייעל את קבלת הטיפים (אגב – המון תודה לכולם על כל הסיוע, בכוח ובפועל, וכמובן תודה ענקית לאיסר, ועל כך בפעם הבאה) – אולי נראה מול מה אנחנו עומדים. אז מה צריך עוד לעשות:

ענייני ויזה – היום אמור להגיע הטופס מייל. אלוהים יודע מול מה נעמוד בהמשך.

ענייני דיור – טפו טפו טפו, נראה שלקראת סגירה.

מעון ליובל – נסגר, אבל צריך למלא בשבילה טפסים רפואיים באורך הגלות.

ענייני טיסה – וואלה, באמת צריך לגשת לאיסתא בהזדמנות…

למכור את הרכב – מישהו רוצה לקנות פיג'ו 206, מודל 2008, במצב מצויין?

ביטוח לאומי ,וביטוח רפואי וענייני קופת חולים- מה קורה עם זה באמת?

חיסונים – מסתבר שמתנים את הרישום לקורסים בביצוע רשימת חיסונים. ואני חשבתי שהבידינג שיש באוניברסיטת תל אביב מעצבן…

ענייני חתולים – חיסונים ובדיקה של הווטרינר המחוזי, וגם, אה, איך בכלל מטיסים חתולים?

לטפל בענייני זיפקאר – להשיג ולתרגם רישום פלילי תעבורתי, (רישיון נהיגה בינלאומי?).

אם למישהו יש עוד הצעות – זה המקום.

לך לך

"לך לך" אמר האל לאברם, "מארצך וממולדתך מבית אביך אל הארץ אשר אראך", ואפילו לא אמר האם זו נסיעה חד כיוונית או שיש טעם להשקיע בכרטיס הלוך-ושוב. בכל פעם שרוסו החליט שרודפיו הדמיוניים קמים עליו, הוא לקח תרמיל ויצא לדרכים, אפילו בלי לברר איזו ויזה הוא יקבל. כשדמיטרי אולנין של טולסטי מסתבך הוא עולה על כרכרה עם שלושה סוסים ונוסע לקווקז, אפילו בלי לבלות דקה על הרשימה של קרייג. איכשהו העולם נעשה מאז הרבה יותר קטן, הרבה יותר קרוב, אבל הכל גם הרבה פחות פשוט. היום אולי גוגל מאפשר לך לשוטט ברחובות העיר שאליה מועדות פניך עוד בטרם יצאת מהבית, אבל צריך לרשום את הילדה למעון עוד לפני שהיא נולדה. בשביל שהכל יהיה כל כך פשוט, גם אתה צריך להיות לפי הסטנדרט., ואבוי אם לא.

את הימים האחרונים אני מבלה בחיפושי דירה. כמו רבים זה משהו שאני עושה ממילא כל כמה שנים, ולרוב אני דווקא מחבב את העניין – לחפש מקום חדש לחיות בו, נקודת פתיחה מרעננת וחדשה. אבל הפעם זה כבר לא כך כך פשוט. קודם כל, מדובר כמובן בחיפוש דירה טרנס-אטלנטי. לפחות חיפושים דומים בעבר עשיתי באתר http://www.sublet.com/, אבל הפעם מכיוון שזו לא שכירות משנה, אין ברירה אלא לחפש בקרייגס ליסט. בחיי שלא ברור לי איך האתר הזה כל כך מצליח עם רמה ירודה כל כך של נוחות שימוש. אין מנוס אלא להיכנס אחת אחת לכל הרשימות, מבלי לדעת אפילו באיזה מועד מתפנה הדירה. מה שעוד מסבך את הסיפור הוא שאנחנו נודדים ביחד עם החתולים. כנראה שעוד תוקדש להם רשומה עצמאית, אבל זה לא מקל על החיפוש, במיוחד שבנכסים אותם מנהלת האוניברסיטה אין אפשרות להכניס בעלי חיים. בדיעבד מסתבר שבלא מעט מודעות אין לכאורה אפשרות להכניס חיות מחמד, אבל כשקוראים אותן לעומק מסתבר שאפשר להכניס חתולים (אני מקווה שגם בארה"ב חתולים בכל זאת ממלאים את הפונקציה של חיות מחמד), כך שאפילו הסינון המועט שהאתר הזה מאפשר לא ממש רלוונטי. וכדי להוסיף לעניין, ניו הייבן היא עיר מוכת פשיעה, אם כי כנראה בצורה די ממוקדת, עם "גטאות" שמאפשרים קיום בכבוד לסטודנטים, אבל רק ברחובות מסויימים.

מכל הסיפור הזה יוצא שמה שנדמה במבט ראשון כהיצע רב ומגוון, גם דירות במבחר גדלים ומחירים, מצטמצם לארבע דירות רלוונטיות, במחירים די גבוהים. אמנם עדיין מדובר במחירים נמוכים יחסית לניו יורק (או תל אביב) – נניח מחיר חודשי של $1800 לדירת 1200 רגל רבוע, אבל עדיין הרבה יותר מדי יקר ממה שקיוונו לו. וזה עוד לפני תשלום לסוכנות התיווך ומיני בטוחות שונות ומשונות. וכאן אנחנו מגיעים להתלבטות – האם למהר ולסגור, ואז לאכול את הלב כשתצוץ בעוד חודש דירת החלומות, או להמתין, תוך נטילת הסיכון שהדירות הטובות תיעלמנה? ואולי בכלל לנסות ולחפש דירה רק כשאהיה שם בעצמי, בחודש אוגוסט?

ומה זו בעצם בדיקת האשראי שהם דורשים? ואיך אפשר לספק בטוחה אם בכלל אין לי חשבון בנק אמריקאי? ולמה אף אחד לא חוזר אלי מכל הדירות שפניתי אליהן?

בקיצור, אם מישהו מבין הקוראים (איך פתאום נהיו לדבר הזה מאות קוראים?) מכיר מישהו שרוצה להשכיר דירה נחמדה ובטוחה בניו הייבן לזוג עם ילדה ושני חתולים החל מאוגוסט הקרוב – צרו קשר!

סיפור מסגרת

לפני תריסר שנים  בערך התיישבתי מול דף ריק. זה היה מבחן בקורס עלום שם בחוג לתקשורת, המבחן הראשון שלי באוניברסיטה.  זו הייתה הפעם הראשונה, לפחות מאז שסיימתי את לימודי התיכון, אבל כנראה שמאז ומעולם, שהתיישבתי מול דף ריק ונדרשתי למלא אותו במילים. אני זוכר שישבתי לא מעט זמן ובהיתי בדף המחברת, ולא ממש הבנתי מה עושים, איך מזיזים את היד כדי שבדף יהיו מילים שיצטרפו למילים ולמשפטים ולרעיונות בעלי משמעות.  זה הלך כנראה די גרוע, כי כבר בסוף הסמסטר הראשון החלטתי לעזוב את החוג לתקשורת. אחר כך הגיעה כתיבה בחוג להיסטוריה, ואחר כך בחוג למשפטים. התחלתי להתרגל לכתיבה, גם אם לא ממש חיבבתי אותה. השנים עברו, עוד כתיבה ועוד כתיבה, עבודות, סמינריונים, חוות דעת, ואפילו תיזה, וביני לביני הבחנתי שאני מתחיל לחבב את העניין הזה של להוסיף מילה למילה. אבל לכתוב בלוג? לא קצת נסחפנו? מה כבר יש לי להגיד?

אז זהו, שאין.

אז למה בעצם אני עושה את זה? כנראה כי יותר משאני מחבב את עניין הכתיבה, אני אוהב להתלבט. כלומר, אני שונא להתלבט. זה עושה לי ממש רע, הצורך לבחור בין אפשרויות שאין לי שום דרך לבחור ביניהן, הצורך להחליט. אני כל כך שונא דילמות שאני נמשך אליהן, מטפח אותן עד כדי בחילה, מושך אותן ומתענה עד שאי אפשר. לפעמים אפילו המלט נראה לי חפוז מדי בהחלטיות שלו. כחלק מזה אני אוהב להתייעץ עם אחרים, בין אם כדי לנסות לצאת מהדילמה, ובין אם כדי להאריך את קיומה הרבה אחרי שמיצתה את עצמה. כנראה שבצורה דומה אני מאוד שונא בירוקרטיה, אבל באופן מופלא מצליח להכניס את עצמי לכל תסבוכת בירוקרטית אפשרית, וגם כאן לפעמים נחמד שיש מי שעוזר. אז  מה טוב יותר מלפנות לחוכמת ההמונים (ניסיתי לצרף את הקישור להרצאה של ליאור צורף בנושא בטד, אבל לא הלך לי. אם למישהו יש את הקישור זה יהיה מאוד סימבולי) ?

דווקא היום אני נמצא קצת אחרי דילמה שכזו.  אני לא זוכר מתי זה התחיל, אבל כבר די הרבה זמן שאני סוחב איתי את החלום של לחיות זמן מה במדינה אחרת. משהו בזמינות של החיים המודרניים גורם לי לחשוב שלחיות כל החיים באותו מקום, לראות את הכל מאותה פרספקטיבה, זה משהו שאני לא יכול להרשות לעצמי. ודי מהר החלום הזה הצטרף לחלום של ללמוד משפטים בארה"ב. אחד הדברים הראשונים שאמרתי לרוית כשהתחלנו להיות בקשר הוא שזה משהו שאני חייב לעשות, ולמרבה המזל גם היא הייתה שותפה לרצון לצאת קצת למקום אחר. אבל החיים כנראה לא נועדו להיות כל כך פשוטים, והעניין נגרר ונגרר, ואף פעם לא היה ממש אפשרי. זה משהו שתמיד נשאר בשיחות על העתיד, במענה על השאלה מה אני מתכנן לעשות עם עצמי.  ככל שנקפו השנים היה ברור שהחלום הולך ונעלם, ובמקום מסויים כבר הייתי די שלם עם זה. מאוד נהניתי מהתואר השני במשפטים בתל-אביב ומכתיבת התיזה, וכבר התחלתי לחשוב על הדוקטורט. רוית די נהנית מהעבודה, שלפחות מהצד נראית לי מאוד מרשימה. יובל מקסימה, טפו טפו טפו, ומאוד אוהבת להיות אצל הסבתא והסבא והסבתא.

אז כדי  להשלים עם המציאות ולשים סופית את החלום מאחורי,  החלטתי להגיש מועמדות ללימודים בארה"ב. כבר התחלתי וזנחתי את התהליך בעבר, אבל הפעם היה ברור שזו ההזדמנות האחרונה, המופע האחרון של הדילמה , והפעם החלטתי שהגורל הוא שיכריע בה. מראש החלטתי להגיש מועמדות למספר מצומצם של אוניברסיטאות, ולא לשקול אפילו לנסוע בלי לקבל מלגה מלאה. מכיוון שהציונים שלי בתואר הראשון לא היו מזהירים – סיימתי בערך במקום המאה במחזור שלי (למרות שבשל פלאי הבירוקרטיה עדיין קיבלתי את התואר בהצטיינות!), הערכתי שהסיכוי שזה ייקרה לא בשמיים – סיכוי של כשלושים אחוזים. גם לא ממש ראיתי צורך להשקיע יותר מדי מאמצים  בתהליך הגשת המועמדות. קיבלתי כמה דוגמאות כתיבה שמאוד עזרו לי לקבל פרופורציה, ובעיקר קיוותי לטוב, גם אם לא ממש ידעתי מה בעצם הטוב שאני מקווה לו. די כיוונתי את עצמי למלגת פישמן (הם מתמקדים בשירות הצבאי, וקיוותי שלפחות כאן ייצא לי משהו מהשירות הקרבי ומכל המילואים שאני עושה), וברגע שהם הודיעו שהם לא מחלקים מלגה השנה, שלחתי בקשה לרשום את יובל למעון של אוניברסיטת תל-אביב לשנה הבאה.

בתחילת מרץ הייתי במילואים, וכשחזרתי חיכתה לי הודעה בדוא"ל מאוניברסיטת קולומביה. שמחתי ללמוד על קבלתי, אבל הם הוסיפו שבגלל מצבם הכלכלי הם לא יכולים להציע לי שקל. מייד השבתי להם שאני מאוד גאה ושמח שהתקבלתי, אבל גם מצבי הכלכלי לא משהו, כך שכנראה שזה לא יילך בינינו. וכך, בתחושת החמצה נעימה המהולה בשלוות ההשלמה, הרגשתי שסוף סוף נפתרה הדילמה. האגו היה מרוצה שהתקבלתי לאחת מחמש הפקולטות למשפטים המובילות בארה"ב, והנפש הייתה שלווה שנמנע הסיוט של עקירת החיים  ומעבר למדינה אחרת – והתחילה להכין עצמה לסיוט של מציאת גן ילדים ליובל לשנה הבאה.

ואז ביום שישי בצהריים נכנסה פתאום שיחה מחו"ל לטלפון הנייד, להודיע לי שהתקבלתי לאוניברסיטת ייל. זה היה בזמן ארוחת פורים מאוחרת אצל ההורים, וכצפוי פני כולם חשכו. ידעתי שלייל מדיניות סיוע כלכלי מאוד נדיבה – מה שהתברר כנכון, ושאני לא אסלח לעצמי אם אוותר על האפשרות הזו. בשבוע שלאחר מכן גם התבשרתי על קבלתי לאוניברסיטת ניו-יורק (שגם היא לא הציעה שקל) והארוורד (שפחות או יותר הציעו להשוות את ההצעה של ייל), מה שאפשר טוויסט מפתיע להתלבטות – בין המשך החיים הנורמליים ברחובות, מעבר לקייברידג' הנוחה יחסית, או מעבר לניו הייבן הנידחת. בסופו של דבר החלטנו לפני כשבועיים לוותר על הסיכוי שלנו לשקט נפשי ולעקור על טפינו וחתולינו לניו הייבן מוכת הפשע.

כך שכל ההקדמה הארוכה הזו מביאה אותנו לשאלה – איך לכל הרוחות עושים את זה? בפרקים הבאים ננסה לבחון את השאלה באופן פרטני יותר – מציאת דירה, ענייני ויזה, מעבר עם ילדים, מעבר עם חתולים. אבל בינתיים אם יש למי מכם עצה טובה, או כדורי הרגעה מיותרים, זה המקום.