ארכיונים עבור קטגוריה: מעבר לארה"ב

אני חייב קודם כל להתלהב קצת מהכותרת לרשומה הזו – יצא ממש מוצלח!

אין ספק שניו הייבן היא עיר מוזרה קצת. אני לא יודע אם זה אני, או העיר, או בכלל ארה"ב, אבל השילוב של כל הדברים יוצר תערובת בהחלט יוצאת דופן. למען האמת, ואולי זה יישמע מוזר, אבל בהרבה מובנים היא מזכירה לי את ירושלים. כמו ירושלים, מצד אחד זו עיר יחסית גדולה, לפחות בשטחה, במיוחד אם כוללים את כל השכונות שצמודות לה. אבל כמו בירושלים, החיים שלנו כאן מצטמצמים בעיקר לציר תנועה אחד – מהבית בשכונת איסט רוק (על תקן שכונת רחביה) לבית הספר למשפטים (שמקביל במובן הזה לבית המשפט העליון בירושלים), ולאחרונה עוד קצת על אותו קו לעבודה של רוית באיזור היותר תעשייתי (בדומה להר חוצבים). גם כאן מרכז העיר הוא אכן מרכז אחד ודי יחיד, ומלבדו אין עוד הרבה מקומות להסתובב בהם, כך שכמעט תמיד פוגשים אנשים מוכרים לאן שלא תלך. אמנם בזמנו עשינו יותר שימוש בציר המילוט מירושלים לתל אביב מאשר בימינו בציר לניו יורק (ולהבדיל…), ועדיין התחושה היא של עיר-שכונה מאוד קהילתית בצילה של העיר הגדולה.

גם כאן, בדומה לירושלים. העיר מתאפיינת בחלוקה מאוד קיצונית בין אוכלוסייה 'חזקה' של סטודנטים ובין אוכלוסייה מאוד קשת יום, כאשר כאן המצב אפילו יותר קיצוני במובן מסויים, אמנם בלי כל המימד הפוליטי. מצד אחד האוניברסיטה היא דם החיים של העיר. בעבר זו הייתה עיר מאוד משמעותית, עם נמל חשוב על ציר תחבורה עיקרי, אבל ככל שהתחזקו בוסטון למזרחה וניו יורק למערבה, העיר הלכה ונחלשה, התעסוקה התפוגגה והאוכלוסייה החזקה ברחה ברובה לערים הקטנות שממלאות את קונטיקט. כיום האוניברסיטה היא המעסיק העיקרי בעיר, ורבים מהעסקים האחרים בה מתבססים על הסטודנטים ואנשי האוניברסיטה כצרכנים העיקריים. מצד שני, אי אפשר שלא להרגיש, ופעמים רבות גם לשמוע מפורשות, את היחס הטעון של האוכלוסייה המקומית לסטודנטים הצעירים, במיוחד בקולג', שבאים לשלוש-ארבע שנים, עושים בעיר כבשלהם, וממשיכים לחיים מלאים הבטחות.

וכן, בדומה לירושלים גם כאן יש הרבה משוגעים. מבחינה תכנונית העירמאורגנת בשתי וערב כשבמרכזה ה-Green, ריבוע די רחב של דשא שמאכלס רבים מהאירועים בעיר, ושאליו מתנקזים לרוב גם די הרבה אנשים מעורערים בנפשם. אחרי הטבח בניוטאון, במקביל לדיון שעלה (וירד) לגבי הצורך בפיקוח כלשהו על מכירת נשק חם התעורר (ונעלם) גם הדיון בצורך לעשות משהו עם מערך בריאות הנפש במדינה הזו, שמסתבר שלא ממש קיים. ובהחלט רואים את זה ברחובות. לרוב זה לא ממש מטריד, בעיקר משונה, אבל זה בהחלט לא משהו שרגילים אליו.

עוד עניין שנראה די מוזר לעיניים ישראליות, ובשונה מאוד מירושלים – נקי כאן ברחובות. ודוקא ממש לא ברור לי איך, כי כבר עשרה חודשים כאן ומעולם לא ראיתי מנקה רחובות. אז אולי הניקיון מתבצע בשעות הקטנות של הלילה, אבל התחושה שלי היא שאנשים פשוט לא מלכלכים. בכלל, העירייה מעניקה כאן מעט מאוד שירותים, ובעלי הבית עושים הרבה בעצמם – מהוצאת הפחים לכביש מדי שבוע ועד פינוי המדרכות משלג, כך שבפועל רק הכבישים ממש מטופלים על ידי העיריה עם מכוניות ניקוי.

ואם כבר מדברים על הדימיון לירושלים, אי אפשר בלי מזג האויר. אין ספק שלא תיארנו לעצמנו מה זה חורף בצפון החוף המזרחי. וגם אם לא נחשיב את ההוריקן ואת סופת השלגים (העונה לשם 'נימו' בין מכריה) ששיתקה את העיר לשבוע, החורף כאן פשוט לא נגמר. גם כשסוף סוף הפסיק להיות קפוא בחוץ, ואפילו היו ימים ממש חמים (ולחים ודביקים), עדיין לא מפסיק לרדת גשם, לא פעם אפילו גשם שוטף, ואנחנו כבר כמעט ביולי. ומסתבר שחלק ממזג האויר כאן השנה הוא גם תחזית הציקאדות, חרקים מעופפים שבוקעים מהאדמה אחת לשבע עשרה שנה וממלאים את החוף המזרחי במיליארדים. אמנם יש מי שמבטיח שבניו הייבן גופא הם לא יהיו, אבל התיעודים מראים שלפני שבע עשרה שנה הם דווקא כן ביקרו כאן. בכלל, באופן כללי גם הג'וקים כאן משונים. אמנם אין מגעילים כמקקים הארצישראלים (המכונים למרבה האירוניה 'מקק אמריקאי'), אבל מרבי הרגליים הביתיים – Scutigera Coleoptrata  (תעשו גוגל, התמונה שווה אלף מילים) הנפוצים כאן, זה משהו היישר מסרטי אימה זולים. הם אמנם אוכלים חרקים אחרים ולא ממש מזיקים, אבל עדיין מבחילים.

אבל לצד כל זה, העיר בהחלט מהנה. מצד אחד זו עיר מספיק גדולה כדי שיהיו בה מוזיאונים ופארקים ופסטיבלים ואירועים (טוב, כנראה שגם כאן הנוכחות של האוניברסיטה משפיעה), אבל מספיק קטנה שהכל יהיה באווירה ביתית, של חנויות שמציעות את מרכולתן על המדרכה, אנשים שאומרים זה לזה שלום ברחוב,ותחושה של נינוחות ושל רוגע באויר, כאילו שאין שום דבר דוחק ואין לאן למהר. אמנם בזמן שנת הלימודים העיר הרבה יותר חיה (טוב, לפחות בחודשים בהם הטמפרטורה בחוץ מאפשרת שהיה קצרה ברחוה), אבל באביב, ונקווה שכך יהיה גם בקיץ, הכל כאן מרגיש באמת כמו עיר מקלט.

נ.ב.

אולי בעצם הגיע הזמן לשלב קצת יותר נופך אקדמי בבלוג הזה, אז למי שרלוונטי לו – בדצמבר הקרוב ייערך כאן הכנס השנתי לעבודות דוקטורנטים. הדד ליין להגשת תקצירים עוד חודש וחצי: http://www.law.yale.edu/news/17055.htm

 

בימינו נראה לי כאילו העולם האקדמי מתחלק לשניים – אלו שיושבים ומחכים לאימיילים, ואלו שמתעלמים מהם. כל העולם הזה מושתת על פידבקים, על מערכות יחסים, הערכה אישית, ביקורת, דד-ליינים וציפייה למענה. נדירים השבועות שבהם אני לא פותח במתח את הדוא"ל בבוקר בציפייה מהולה בחשש. יגיע הציון בזמן ומה הוא יהיה? תשוב הטיוטה עם הערות וכמה הרסניות הן תהיינה? תיענה הבקשה לפגישה/המלצה/התחשבות? תתקבל הבקשה למלגה/פרסום/הצגה?

לפני שנה, כמעט בדיוק, זו הייתה תקופת ההמתנה לתשובות לקבלה ללימודים. למען האמת לא הייתי ממש לחוץ, כי לא ממש ציפיתי להרבה. בעוד שבוע בדיוק הדד-ליין להגשת הבקשה להמשיך לדוקטורט, והלחץ בשיאו. אבל גם הפעם הכל מתמצה בהמתנה למיילים – מה עם הבקשה להמלצה? מה עם טיוטת ההצעה? וגם היום, כמו אז, עומד ברקע הניסיון לרשום את יובל לגן – לפני שנה לגן של אוניברסיטת תל אביב, מתוך הנחה שנשאר בארץ, היום לגן בניו הייבן, מתוך תקווה להישאר כאן…

מה עוד היה לנו? לפני שנה מזג האוויר היה מייאש, והוא עודנו כך. מסופות חול, שרבים וחמסינים של עונת המעבר עברנו לסופות שלגים וקור מקפיא של עונת מעבר. היום מתחיל האביב, וכשיצאתי הבוקר החוצה הטמפרטורה הייתה 0 מעלות ומחר צפוי עוד קצת שלג. תמיד העדפתי את החורף על הקיץ, אבל החורף הזה עשוי לשנות את דעתי…

ספרים. מסתבר שלפני שנה עוד קראתי ספרי קריאה, עד כמה שאני זוכר הייתי קורא בעיקר ברכבת. בימינו אין רכבת – רק נסיעה של עשר דקות בשאטל מהבית לפקולטה למשפטים, ואין ספרים, חוץ מכמויות מגוחכות של ספרי עיון, שהפכו כולם לבליל של רעיונות, מאריסטו לרז, מקאנט לקימליקה.

חיפוש דירה – גם זה נראה שחוזר על עצמו. הדירה שמצאנו אמנם מאוד נחמדה, אבל מסתבר שהיא מאוד יקרה יחסית לדירות אחרות בסביבה. 1,600 דולר בחודש לדירה עם שני חדרי שינה, עם הוצאות חשמל וחימום שעובדות את השלוש מאות דולר בחודש בחורף.  מצד שני, מזה תריסר שנים, מדי שנה בשנה, מאז שיצאתי מבית ההורים, תמיד תכננתי לעבור דירה בסוף השנה, ולרוב זה יצא בסוף לפועל רק כשזה היה כרוך במעבר לעיר אחרת. אמנם כאן זו לא טרחה כל כך גדולה לעבור דירה – ממילא כמעט ואין לנו רהיטים או מכשירי חשמל, ואפשר לשכור U-Haul ולעשות את זה לבד – אבל עדיין הבירוקרטיה של שינוי הכתובות פשוט נוראית, וגם להתחיל לחפש עכשיו דירה חדשה, שמוכנה לקבל דיירים עם חתולים, לא סימפטית.

מה עוד? ויזה, בדיעבד, לא היה כזה סיפור, נקווה שבמידת הצורך החידוש שלה גם הוא לא יהיה בעייתי. החיסונים היוו בירוקרטיה נוראית, ובדיעבד היה צריך להתחיל להתעסק איתם הרבה יותר מוקדם. בנק, אינטרנט וענייני טלפוניה – טפו, טפו, טפו, נראה שזה הסתדר על הצד הגרוע ביותר. אני בספק אם הייתי יכול לסגור על עסקאות גרועות יותר. לפחות לקח אחד למדתי – לא לסגור על אינטרנט, טלפוניה ובנק מיד לאחר טיסה טרנס-אטלנטית ונסיעה של כמה שעות מניו יורק לניו הייבן…

בשבוע האחרון ביצעה מריה דינו את שיחות הטלפון לדור הבא של המתקבלים, ואני מניח שבשאר המקומות ההחלטות מתקבלות גם הן בימים אלו, אז אולי אני אנסה לפשפש בזיכרוני ולחשוב על עצות לדור הבא, בתקווה שלי עצמי השבוע הקרוב לא יביא עמו מכשולים קשים מדי. אם מישהו מכם במקרה מגיע לקרוא את הדברים האלו, אשמח לענות על שאלות ככל יכולתי.

ניו הייבן, קונטיקט.  נוסדה בשנת 1638, מונה כמאה ושלושים אלף נפש. אחרי שלושה ימים, העיר עדיין מרגישה מוזרה. משהו במתח בין אוכלוסייה קשת יום וסטודנטים צעירים ומאושרים שכל חייהם לפניהם. מצד אחד אוניברסיטת ייל מהווה את מקור ההכנסה העיקרי של העיר, ומצד שני הגעתם של הסטודנטים  הצעירים לקולג' היום אובטחה בנוכחות משטרתית כאילו הייתה תהלוכה של הקו-קלוקס-קלן.

וגם לי עדיין מוזר. מצד אחד אני כבר כאן, כבר יש מיטה, וחשבון בנק, וטלפון מקומי, מצד שני המשפחה עדיין רחוקה. הכל מרגיש מנותק מהקשר. ערב שבת, שאר ה-LL.Mים זוממים לצאת לסבב פאבים שהאוניברסיטה מארגנת. נראים חבורה מאוד נחמדה ומאוד קוסמופוליטית. אבל לי מחכים המשפטים הפוליטיים לסיום עבודת התיזה, לצד בקבוק ענק של רום מתובל שהשאיר הדייר הקודם (יחד עם מזוזה ונרות שבת…). הסידורים הראשוניים קצת נרגעו, אבל עדיין לא לגמרי ברור איך עושים כאן קניות (וקפה) בלי רכב. בשבוע הבא מתחיל שבוע אוריינטציה, שנדמה שהוא כולל בעיקר קוקטיילים וארוחות. בכלל, כמי שמורגל לכיבוד באירועים האקדמיים בארץ, על טהרת הבורקסים וקוראסונים למיניהם, מאוד מפתיע הכיבוד שהוגש כאן על טהרת הנקניקים, גבינות, מטבלים ואלכוהול (אה, וגם חומוס).

ועדיין דאגות, איך תהיה הטיסה, ואיך תהיה יובל, ואיך יהיה לחתולים. בתקווה שבדיוק בעוד שבוע הכל יהיה כבר מאחורינו, והשנה שלפנינו תוכל להתחיל. איסט רוק היא שכונה מאוד שקטה ומאוד נחמדה, אבל קצת מבודדת ורחוקה. הכל כאן נסגר מוקדם, והרחובות די שוממים. לא קל להיות לבד בניו הייבן בערב שבת,  אבל לפחות הרום מתובל. נראה שמחר בבוקר עניין הקפה הולך להיות דוחק במיוחד…

רשומה חדשה, והפעם על ענייני נדל"ן.

באופן מאוד ישראלי, נראה שהדבר הראשון שהתחלנו לדאוג לגביו היה המקום שנגור בו. משהו ביהודי הנודד שבנו הזהיר שקודם כל צריך למצוא ארבעה קירות, וגג לראשנו (עם מכונת כביסה ומייבש), וכל השאר כבר יסתדר מעצמו. בישראל אמנם חיפושי דירה נוטים להיות תהליך מתיש של התרוצצות וייאוש, אבל כמו שכבר כתבתי, למרבה המזל האמריקאים מאוד מאורגנים ומסודרים,  והכל נעשה בצורה חלקה. כל עוד אתה נמצא בגבולות הנורמה.

למרבית הסטודנטים הזרים האוניברסיטה מציעה מגורים בניהולה. המעונות בקמפוס אמנם שמורים בעיקר לסטודנטים בקולג', אבל יש לאוניברסיטה גם בניני דירות שמיועדים בעיקר לסטודנטים לתארים מתקדמים. בנוסף יש להם גם בעלות בנכסים שמנוהלים על ידי חברה חיצונית, וחלקים מיועדים לסטודנטים. אלא שבכל אלו אין אפשרות להכניס חיות מחמד, ואנחנו כזכור מגיעים עם שני חתולים.

אבל לא נורא, בכל מקרה נאמר לנו שהנכסים של האוניברסיטה נוטים להיות יותר יקרים ופחות איכותיים ממה שיש לשוק להציע. וכאן יש משהו מעניין למי שמגיע מישראל. בעוד שהמודל המקובל בישראל למגורים הוא הבית המשותף (כלומר מבנה שבאופן חריג ליתר דיני המקרקעין הבעלות בו ובקרקע שהוא נמצא עליה אינה משותפת במובן האמיתי/משפטי של המילה, אלא מחולקת ונפרדת), המודל המקובל בארה"ב הוא הבעלות "המסורתית", כלומר בעלים אחד לקרקע ולמבנה שצמוד אליה, בין אם זה בית פרטי של שתי קומות, או בניין מגורים. המודל של בניין משותף, או קונדומיניום, למיטב הבנתי, די חריג בנוף האמריקאי. מה שזה אומר בפועל,  שהבעלות על בנייני המגורים, לפחות בכל הנוגע לשוק השכירות בניו הייבן, היא בעיקר בידי תאגידים, שמשכירים את הדירות בביניינים שבבעלותם באופן מאוד מסודר ונוח – ממש גן עדן למחפשי הדיור. אלא שאליה וקוץ בה. למרות ששוב ושוב אומרים לנו שניו הייבן כבר לא נוראית כמו פעם, עדיין מסתמן באופן ברור שהאזור היותר אורבאני בה הוא לא בדיוק האיזור שהכי טוב לגור בו כמשפחה, במיוחד כזו הכוללת ילדה בת שנתיים (נראה שהחתולים אדישים לשאלת הסביבה העירונית, והיא די אדישה אליהם).

כך שבאופן די חד משמעי המליצו לנו שהמקום הטוב ביותר לחיות בו בניו הייבן חיים שקטים ורגועים הוא שכונה בשם איסט רוק, שכונה פרברית לעילה ולעילה, עם הרבה בתים מקסימים מתחילת המאה ומעט מאוד דברים אחרים (כולל פשיעה). קצת משעמם, אבל אני מניח שאחרי מגורים של שנתיים ברחובות הרבה יותר גרוע כבר לא יכול להיות. מצד שני זו אופציה טובה יותר מאשר מגורים קצת יותר מרוחקים מהאוניברסיטה, כי בזכות שירותי ההסעות שהיא מפעילה, ושעוברים באיסט רוק, אנחנו מקווים להסתדר ללא רכב.

אבל מה, מכיוון שרוב הבתים באיסט רוק הם בתים קטנים, לרוב בתים פרטיים שהומרו להיות "תלת משפחתיים", כלומר שלוש קומות שבכל קומה דירה נפרדת, הבעלות בהם היא בידי אנשים פרטיים, ולא חברות (מעניין לציין בהקשר הזה את היחס המדהים בין המחיר המגוחך של הבית ומחירי השכירות. הבית שאותו בסופה של הרשומה יסתבר שמצאנו בו דירה מוערך בכ-260,000 דולר, בעוד שהשכירות החודשית על אחת מבין שלוש הדירות בו היא 1,600 דולר), וזה אומר שהחיפוש הוא כבר לא פשוט ונוח, אלא חיפוש ידני מייגע דרך האתר המעצבן קרייגסליסט. למי שלא מכיר, מדובר באתר מאוד לא נוח לשימוש, כמעט ללא שום אפשרות לחיפוש נורמלי, שמהווה מונופול ללא עוררין על שוק המודעות האינטרנטיות בארה"ב. מתפרסמות בו מודעות החל ממכירת חפצים יד שניה, דרך היכרויות, הצעות עבודה, וכלה במכירת נדל"ן. קצת מזכיר את המד"ס שהיה באוניברסיטאות עד תחילת שנות האלפיים, רק באינטרנט, ופחות נוח לשימוש.

אז בקרייגסליסט ישבנו וגם חיפשנו, ומדי פעם גם מצאנו דירות רלוונטיות. בנוסף קיבלנו גם מידע  רלוונטי שמתפרסם בלוחות של סטודנטים למשפטים וסטודנטים זרים בייל. להפתעתי ממרבית הדירות שפניתי אליהן, חלקן מייד עם פרסומן, לא קיבלתי כל מענה. בשלב מסויים הציעו לי להחליף את ההתעניינות הלקונית בדירה בפנייה נרגשת שכוללת אוטוביוגרפיה משפחתית קצרה, וכמובן תוך ציון העובדה שאני מגיע כדי ללמוד בייל. ואכן, העצה הוכיחה את עצמה (תודה נועם!) וקיבלנו כמה תשובות. אבל איך אפשר לשכור דירה מבלי אפילו לראות אותה? כאן נכנס לתמונה המושיע שלנו – איסר. את איסר, שכרגע בייל, אני מכיר עוד מההתמחות בבית המשפט העליון, ואין לי מושג איך היינו מסתדרים בלעדיו. אחרי שצימצמנו את הרשימה למספר מצומצם של דירות, איסר הלך לראות אותן בעבורנו, ואפילו שלח לנו תמונות. בזכותו הצלחנו למצוא דירה מאוד נחמדה במיקום מעולה, קצת יקרה, אבל כזו שכוללת במחיר גם את כל החשבונות. בלי (או יותר נכון, עם) לחשוב יותר מדי שלחנו מייל סוגר עניין לבעל הבית, שהיה מאוד נחמד, אבל מצד שני הודיע לנו ששעה אחרי שאיסר ראה את הדירה היא נחטפה. היינו קצת בהלם, אבל לא אמרנו נואש. שוב ושוב יצא איסר בשליחויות למעננו, ושוב נמצאה דירה, קצת פחות יקרה אבל גם במיקום קצת יותר מרוחק, ומייד עם קבלת האישור מאיסר הודענו לבעל הבית שאנחנו רוצים לסגור עניין. גם הוא היה מאוד נחמד כשהוא הודיע לנו שהדירה כבר נחטפה. בו ברגע שלחתי מייל לבעלת בית נוספת שאתה דירתה ראה איסר, מגייס לטובתי את כל כישורי ההתחנפות, הנחמדות והרהיטות במייל אחד. אפילו תהיתי אם כדאי לצרף תמונה של יובל והחתולים מכורבלים זה לצד זה, אבל מכיוון שאין תמונה כזו (וכנראה לעולם גם לא תהיה), הצעתי שננהל לאלתר שיחת וידאו בסקייפ. למרבה הפתעתי, היא השיבה שהדירה עניין פנויה (מה שכמובן עורר את חששותי), ואחרי עיכובים כאלו ואחרים הצלחנו גם לנהל שיחה. אחרי התכתבויות רבות החלטנו לסגור את העסקה, ולשם כך נדרשנו להעביר לה מקדמה, די מקובלת, של חודשיים שכר דירה. אחרי התלבטויות רבות החלטנו פשוט לבצע העברה בנקאית לחשבון שלה, ואחרי היעלמות מפתיעה מצידה (מה שכמובן עורר את חששותי), היא אישרה את קבלת ההעברה.

כך שבסופ של דבר, אם לא נפלנו קרבן למזימה מתוחכמת, נראה שמצאנו דירה לגור בה. יחסית זולה (1,600 דולר, לא כולל חשבונות), אבל קצת רחוקה (כמה קילומטרים מבית הספר למשפטים, כמה מאות מטרים מהתחנה בה עוצרת ההסעה של האוניברסיטה), עם בעלת בית שנראית מאוד נחמדה (בהנחה שהיא לא קרימינלית). לא בטוח עד כמה היינו מסתדרים בלי עזרתם הנפלאה של רומן, יעקב, ליאורה וכמובן איסר. עם כל הקלישאה שבדבר – אמריקה אמריקה, אבל מסתבר שהכי חשוב הוא חברים במקומות הנכונים.

לאט לאט דברים מתקדמים, ופתאום המעבר הזה נהיה יותר מוחשי. המציאות שמעבר לים נהיית יותר קרובה, ויותר נוכחת בחיים שלנו. מצד אחד מפלס הלחץ קצת יורד, אבל מצד שני כבר קשה יותר להתחמק מהידיעה שהמעבר כבר או-טו-טו כאן.

אחרי שהבהירו לנו מכל הכיוונים שלמצוא מעון ליובל לשנה הבאה בשלב הזה יהיה בגדר נס, ושעדיף היה להתחיל לחפש לה מקום עוד לפני שניסיתי להתקבל ללימודים, החלטנו לעשות משהו בעניין. בדומה לחיפושי הדירה הכיוון המרכזי היה האינטרנט. אפשר להגיד הרבה דברים טובים על האמריקאים, ובנוסף לכל הדברים הטובים האלו הם גם מאוד מאורגנים. לרוב הגנים יש אתר משלהם, משנה חינוכית סדורה, תו תקן של משרד החינוך, תו תקן של המדינה, המלצות וטפסים. רק דבר אחד אין להם – מקום פנוי. האמריקאים גם מאוד נחמדים, ודוחים אותך בצורה מאוד נעימה (אם כי לא תמיד ברורה. על ענייני השפה, או "חשבתי שיש לי אנגלית טובה" אולי אכתוב בפעם אחרת), כך שהחיפוש היה מאוד יעיל, במובן זה שמאוד מהר הגעתי למסקנה שאין מקומות טובים פנויים. ואז הרמתי טלפון למעון יום של הפקולטה למשפטים (אולי קודם  חייבים להתרשם מעצם העובדה שלפקולטה למשפטים שם בכלל יש מעון יום. יש להם כמה מאות סטודנטים, ועוד כמה מאות אנשי סגל. לעומת זאת, לאוניברסיטת תל אביב יש כמה עשרות אלפי סטודנטים וחברי סגל, ורק בשנה שעברה נפתח מעון…), ולתדהמתי היה "חצי מקום" פנוי. בלי לשאול שאלות, ולפני שהמנהלת ידעה לומר לי אפילו באילו שעות יש מקום פנוי (בערב או בבוקר), ביקשתי לסגור עניין. בהמשך, בהשראת/לחץ/איומי רוית גם טרחתי לברר לאן אנחנו מתכוונים לשלוח את בתנו האהובה שעד עכשיו לא ידעה גן מימיה, והסתבר שזה כנראה באמת מקום מאוד איכותי, ואפילו היה פתח בדיעבד ליום שלם. אז נראה שגם בניו הייבן אני ויובל נבלה את הבקרים בנסיעות משותפות. המחיר, אפעס, למעונות ילדים בארה"ב לא זול, ויוצא בגובה שכר הדירה שכנראה נשלם…

אז אמנם גם ענייני חיפוש הדירה מתקדמים היטב, אבל אחרי כמה פעמים שכבר חשבנו שהעניים הסתיים והתבדינו, אני אמתין לחוזה חתום… אבל בשביל תחושת ההתקדמות, וכדי לייעל את קבלת הטיפים (אגב – המון תודה לכולם על כל הסיוע, בכוח ובפועל, וכמובן תודה ענקית לאיסר, ועל כך בפעם הבאה) – אולי נראה מול מה אנחנו עומדים. אז מה צריך עוד לעשות:

ענייני ויזה – היום אמור להגיע הטופס מייל. אלוהים יודע מול מה נעמוד בהמשך.

ענייני דיור – טפו טפו טפו, נראה שלקראת סגירה.

מעון ליובל – נסגר, אבל צריך למלא בשבילה טפסים רפואיים באורך הגלות.

ענייני טיסה – וואלה, באמת צריך לגשת לאיסתא בהזדמנות…

למכור את הרכב – מישהו רוצה לקנות פיג'ו 206, מודל 2008, במצב מצויין?

ביטוח לאומי ,וביטוח רפואי וענייני קופת חולים- מה קורה עם זה באמת?

חיסונים – מסתבר שמתנים את הרישום לקורסים בביצוע רשימת חיסונים. ואני חשבתי שהבידינג שיש באוניברסיטת תל אביב מעצבן…

ענייני חתולים – חיסונים ובדיקה של הווטרינר המחוזי, וגם, אה, איך בכלל מטיסים חתולים?

לטפל בענייני זיפקאר – להשיג ולתרגם רישום פלילי תעבורתי, (רישיון נהיגה בינלאומי?).

אם למישהו יש עוד הצעות – זה המקום.

"לך לך" אמר האל לאברם, "מארצך וממולדתך מבית אביך אל הארץ אשר אראך", ואפילו לא אמר האם זו נסיעה חד כיוונית או שיש טעם להשקיע בכרטיס הלוך-ושוב. בכל פעם שרוסו החליט שרודפיו הדמיוניים קמים עליו, הוא לקח תרמיל ויצא לדרכים, אפילו בלי לברר איזו ויזה הוא יקבל. כשדמיטרי אולנין של טולסטי מסתבך הוא עולה על כרכרה עם שלושה סוסים ונוסע לקווקז, אפילו בלי לבלות דקה על הרשימה של קרייג. איכשהו העולם נעשה מאז הרבה יותר קטן, הרבה יותר קרוב, אבל הכל גם הרבה פחות פשוט. היום אולי גוגל מאפשר לך לשוטט ברחובות העיר שאליה מועדות פניך עוד בטרם יצאת מהבית, אבל צריך לרשום את הילדה למעון עוד לפני שהיא נולדה. בשביל שהכל יהיה כל כך פשוט, גם אתה צריך להיות לפי הסטנדרט., ואבוי אם לא.

את הימים האחרונים אני מבלה בחיפושי דירה. כמו רבים זה משהו שאני עושה ממילא כל כמה שנים, ולרוב אני דווקא מחבב את העניין – לחפש מקום חדש לחיות בו, נקודת פתיחה מרעננת וחדשה. אבל הפעם זה כבר לא כך כך פשוט. קודם כל, מדובר כמובן בחיפוש דירה טרנס-אטלנטי. לפחות חיפושים דומים בעבר עשיתי באתר http://www.sublet.com/, אבל הפעם מכיוון שזו לא שכירות משנה, אין ברירה אלא לחפש בקרייגס ליסט. בחיי שלא ברור לי איך האתר הזה כל כך מצליח עם רמה ירודה כל כך של נוחות שימוש. אין מנוס אלא להיכנס אחת אחת לכל הרשימות, מבלי לדעת אפילו באיזה מועד מתפנה הדירה. מה שעוד מסבך את הסיפור הוא שאנחנו נודדים ביחד עם החתולים. כנראה שעוד תוקדש להם רשומה עצמאית, אבל זה לא מקל על החיפוש, במיוחד שבנכסים אותם מנהלת האוניברסיטה אין אפשרות להכניס בעלי חיים. בדיעבד מסתבר שבלא מעט מודעות אין לכאורה אפשרות להכניס חיות מחמד, אבל כשקוראים אותן לעומק מסתבר שאפשר להכניס חתולים (אני מקווה שגם בארה"ב חתולים בכל זאת ממלאים את הפונקציה של חיות מחמד), כך שאפילו הסינון המועט שהאתר הזה מאפשר לא ממש רלוונטי. וכדי להוסיף לעניין, ניו הייבן היא עיר מוכת פשיעה, אם כי כנראה בצורה די ממוקדת, עם "גטאות" שמאפשרים קיום בכבוד לסטודנטים, אבל רק ברחובות מסויימים.

מכל הסיפור הזה יוצא שמה שנדמה במבט ראשון כהיצע רב ומגוון, גם דירות במבחר גדלים ומחירים, מצטמצם לארבע דירות רלוונטיות, במחירים די גבוהים. אמנם עדיין מדובר במחירים נמוכים יחסית לניו יורק (או תל אביב) – נניח מחיר חודשי של $1800 לדירת 1200 רגל רבוע, אבל עדיין הרבה יותר מדי יקר ממה שקיוונו לו. וזה עוד לפני תשלום לסוכנות התיווך ומיני בטוחות שונות ומשונות. וכאן אנחנו מגיעים להתלבטות – האם למהר ולסגור, ואז לאכול את הלב כשתצוץ בעוד חודש דירת החלומות, או להמתין, תוך נטילת הסיכון שהדירות הטובות תיעלמנה? ואולי בכלל לנסות ולחפש דירה רק כשאהיה שם בעצמי, בחודש אוגוסט?

ומה זו בעצם בדיקת האשראי שהם דורשים? ואיך אפשר לספק בטוחה אם בכלל אין לי חשבון בנק אמריקאי? ולמה אף אחד לא חוזר אלי מכל הדירות שפניתי אליהן?

בקיצור, אם מישהו מבין הקוראים (איך פתאום נהיו לדבר הזה מאות קוראים?) מכיר מישהו שרוצה להשכיר דירה נחמדה ובטוחה בניו הייבן לזוג עם ילדה ושני חתולים החל מאוגוסט הקרוב – צרו קשר!

לפני תריסר שנים  בערך התיישבתי מול דף ריק. זה היה מבחן בקורס עלום שם בחוג לתקשורת, המבחן הראשון שלי באוניברסיטה.  זו הייתה הפעם הראשונה, לפחות מאז שסיימתי את לימודי התיכון, אבל כנראה שמאז ומעולם, שהתיישבתי מול דף ריק ונדרשתי למלא אותו במילים. אני זוכר שישבתי לא מעט זמן ובהיתי בדף המחברת, ולא ממש הבנתי מה עושים, איך מזיזים את היד כדי שבדף יהיו מילים שיצטרפו למילים ולמשפטים ולרעיונות בעלי משמעות.  זה הלך כנראה די גרוע, כי כבר בסוף הסמסטר הראשון החלטתי לעזוב את החוג לתקשורת. אחר כך הגיעה כתיבה בחוג להיסטוריה, ואחר כך בחוג למשפטים. התחלתי להתרגל לכתיבה, גם אם לא ממש חיבבתי אותה. השנים עברו, עוד כתיבה ועוד כתיבה, עבודות, סמינריונים, חוות דעת, ואפילו תיזה, וביני לביני הבחנתי שאני מתחיל לחבב את העניין הזה של להוסיף מילה למילה. אבל לכתוב בלוג? לא קצת נסחפנו? מה כבר יש לי להגיד?

אז זהו, שאין.

אז למה בעצם אני עושה את זה? כנראה כי יותר משאני מחבב את עניין הכתיבה, אני אוהב להתלבט. כלומר, אני שונא להתלבט. זה עושה לי ממש רע, הצורך לבחור בין אפשרויות שאין לי שום דרך לבחור ביניהן, הצורך להחליט. אני כל כך שונא דילמות שאני נמשך אליהן, מטפח אותן עד כדי בחילה, מושך אותן ומתענה עד שאי אפשר. לפעמים אפילו המלט נראה לי חפוז מדי בהחלטיות שלו. כחלק מזה אני אוהב להתייעץ עם אחרים, בין אם כדי לנסות לצאת מהדילמה, ובין אם כדי להאריך את קיומה הרבה אחרי שמיצתה את עצמה. כנראה שבצורה דומה אני מאוד שונא בירוקרטיה, אבל באופן מופלא מצליח להכניס את עצמי לכל תסבוכת בירוקרטית אפשרית, וגם כאן לפעמים נחמד שיש מי שעוזר. אז  מה טוב יותר מלפנות לחוכמת ההמונים (ניסיתי לצרף את הקישור להרצאה של ליאור צורף בנושא בטד, אבל לא הלך לי. אם למישהו יש את הקישור זה יהיה מאוד סימבולי) ?

דווקא היום אני נמצא קצת אחרי דילמה שכזו.  אני לא זוכר מתי זה התחיל, אבל כבר די הרבה זמן שאני סוחב איתי את החלום של לחיות זמן מה במדינה אחרת. משהו בזמינות של החיים המודרניים גורם לי לחשוב שלחיות כל החיים באותו מקום, לראות את הכל מאותה פרספקטיבה, זה משהו שאני לא יכול להרשות לעצמי. ודי מהר החלום הזה הצטרף לחלום של ללמוד משפטים בארה"ב. אחד הדברים הראשונים שאמרתי לרוית כשהתחלנו להיות בקשר הוא שזה משהו שאני חייב לעשות, ולמרבה המזל גם היא הייתה שותפה לרצון לצאת קצת למקום אחר. אבל החיים כנראה לא נועדו להיות כל כך פשוטים, והעניין נגרר ונגרר, ואף פעם לא היה ממש אפשרי. זה משהו שתמיד נשאר בשיחות על העתיד, במענה על השאלה מה אני מתכנן לעשות עם עצמי.  ככל שנקפו השנים היה ברור שהחלום הולך ונעלם, ובמקום מסויים כבר הייתי די שלם עם זה. מאוד נהניתי מהתואר השני במשפטים בתל-אביב ומכתיבת התיזה, וכבר התחלתי לחשוב על הדוקטורט. רוית די נהנית מהעבודה, שלפחות מהצד נראית לי מאוד מרשימה. יובל מקסימה, טפו טפו טפו, ומאוד אוהבת להיות אצל הסבתא והסבא והסבתא.

אז כדי  להשלים עם המציאות ולשים סופית את החלום מאחורי,  החלטתי להגיש מועמדות ללימודים בארה"ב. כבר התחלתי וזנחתי את התהליך בעבר, אבל הפעם היה ברור שזו ההזדמנות האחרונה, המופע האחרון של הדילמה , והפעם החלטתי שהגורל הוא שיכריע בה. מראש החלטתי להגיש מועמדות למספר מצומצם של אוניברסיטאות, ולא לשקול אפילו לנסוע בלי לקבל מלגה מלאה. מכיוון שהציונים שלי בתואר הראשון לא היו מזהירים – סיימתי בערך במקום המאה במחזור שלי (למרות שבשל פלאי הבירוקרטיה עדיין קיבלתי את התואר בהצטיינות!), הערכתי שהסיכוי שזה ייקרה לא בשמיים – סיכוי של כשלושים אחוזים. גם לא ממש ראיתי צורך להשקיע יותר מדי מאמצים  בתהליך הגשת המועמדות. קיבלתי כמה דוגמאות כתיבה שמאוד עזרו לי לקבל פרופורציה, ובעיקר קיוותי לטוב, גם אם לא ממש ידעתי מה בעצם הטוב שאני מקווה לו. די כיוונתי את עצמי למלגת פישמן (הם מתמקדים בשירות הצבאי, וקיוותי שלפחות כאן ייצא לי משהו מהשירות הקרבי ומכל המילואים שאני עושה), וברגע שהם הודיעו שהם לא מחלקים מלגה השנה, שלחתי בקשה לרשום את יובל למעון של אוניברסיטת תל-אביב לשנה הבאה.

בתחילת מרץ הייתי במילואים, וכשחזרתי חיכתה לי הודעה בדוא"ל מאוניברסיטת קולומביה. שמחתי ללמוד על קבלתי, אבל הם הוסיפו שבגלל מצבם הכלכלי הם לא יכולים להציע לי שקל. מייד השבתי להם שאני מאוד גאה ושמח שהתקבלתי, אבל גם מצבי הכלכלי לא משהו, כך שכנראה שזה לא יילך בינינו. וכך, בתחושת החמצה נעימה המהולה בשלוות ההשלמה, הרגשתי שסוף סוף נפתרה הדילמה. האגו היה מרוצה שהתקבלתי לאחת מחמש הפקולטות למשפטים המובילות בארה"ב, והנפש הייתה שלווה שנמנע הסיוט של עקירת החיים  ומעבר למדינה אחרת – והתחילה להכין עצמה לסיוט של מציאת גן ילדים ליובל לשנה הבאה.

ואז ביום שישי בצהריים נכנסה פתאום שיחה מחו"ל לטלפון הנייד, להודיע לי שהתקבלתי לאוניברסיטת ייל. זה היה בזמן ארוחת פורים מאוחרת אצל ההורים, וכצפוי פני כולם חשכו. ידעתי שלייל מדיניות סיוע כלכלי מאוד נדיבה – מה שהתברר כנכון, ושאני לא אסלח לעצמי אם אוותר על האפשרות הזו. בשבוע שלאחר מכן גם התבשרתי על קבלתי לאוניברסיטת ניו-יורק (שגם היא לא הציעה שקל) והארוורד (שפחות או יותר הציעו להשוות את ההצעה של ייל), מה שאפשר טוויסט מפתיע להתלבטות – בין המשך החיים הנורמליים ברחובות, מעבר לקייברידג' הנוחה יחסית, או מעבר לניו הייבן הנידחת. בסופו של דבר החלטנו לפני כשבועיים לוותר על הסיכוי שלנו לשקט נפשי ולעקור על טפינו וחתולינו לניו הייבן מוכת הפשע.

כך שכל ההקדמה הארוכה הזו מביאה אותנו לשאלה – איך לכל הרוחות עושים את זה? בפרקים הבאים ננסה לבחון את השאלה באופן פרטני יותר – מציאת דירה, ענייני ויזה, מעבר עם ילדים, מעבר עם חתולים. אבל בינתיים אם יש למי מכם עצה טובה, או כדורי הרגעה מיותרים, זה המקום.