אוקטובר

קר. מאוד. אבל מה שקשה הוא לא הקור עצמו, אלא הידיעה שבקרוב הולך להיות קר הרבה יותר, ושהקור לא ייגמר אלא בעוד הרבה הרבה זמן. הבוקר יצאנו מהבית בטמפרטורה של שתי מעלות צלזיוס. מצד אחד אנחנו עדיין מחוברים מספיק לישראל כדי להרגיש שמשהו לא בסדר בטמפרטורה כל כך קרובה לקיפאון בחודש אוקטובר. מצד שני, זוכרים מספיק מהשנה שעברה כדי לדעת שבקרוב הקרבה לנקודת האפס תהיה מהצד השני של הסקאלה, והקרבה עוד תלך ותפחת. אפשר להבין למה הם משתמשים כאן בפרנהייט במקום בצלזיוס. משהו בטמפרטורה של שתי מעלות גורם לך לחשוב שלא יכול להיות קר הרבה יותר, וכשמגיעה טמפרטורה של מינוס 15 זה נשמע דמיוני, משהו שקורה בארצות רחוקות, בעונה שלא ממש קיימת.

מה שקשה הוא שכבר צריך להוציא את הבגדים החמים מהארגז בארון שאליו הם נדחפו בכזו הקלה רק אתמול. הסתיו כאן באמת עוצר נשימה. נסענו לאחרונה לבקר בקיימבריג' והדרך כולה שטופה בצבעי אדום, כתום, צהוב וירוק.  אבל כבר איך שהגענו השמש שליוותה אותנו בדרך התכנסה בתוך עצמה, ורמזה שמתחיל להיגמר לה התקציב, ובשונה מהממשל הפדראלי לא נראה שהיא תקבל אישור להרחיב אותו בקרוב.

לאחרונה מדברים הרבה על בריחת המוחות וההגירה מישראל למדינות שנוח יותר לגור בהן. בתוך בליל הקולות יצא לי לקרוא שניים מאוד שתפסו אותי כמאוד נכונים, שניהם ניסו קצת להרגיע את היסטריית ההגירה. האחד היה של בעז נוימן מהחוג להיסטוריה כללית בתל אביב שדיבר בפייסבוק על ברלין, ועד כמה שגם היא אשליה, אבל השורה התחתונה שלו, שלכאורה הייתה המעטה הומוריסטית, הייתה שמאוד קר שם. הסכמתי יותר ופחות עם מה שהוא כתב, אבל הנימוק בדבר הקור הוא אמת צרופה. זו לא רק הטמפרטורה, זו כל ההוויה שמתחברת לזה. כמי שחי את כל חייו עד כה בסאונה מהבילה כמו שרק המזרח התיכון יודע לספק, מזג האויר הצפון אטלנטי תמיד יזכיר שאתה לא שייך, כמו דוב קוטב בספארי ברמת גן שתמיד יצטרך שיתיזו עליו מי קרח. יצא לי לדבר עם ישראלים (לשעבר?) כאן שמדברים ברצינות-לא-רצינות על חזרה, ותמיד הסיבה המכרעת היא מזג האויר.

דברים אחרים שתפסו אותי היו של אריאל רובינשטיין, מהחוג לכלכלה בתל אביב. גם כאן הוא כתב דברים שהסכמתי איתם ודברים שפחות, אבל הוא גם התייחס לחוויה הקשה של הגירה. אנחנו אמנם לא מהגרים, והחזרה לישראל היא משהו די וודאי, עד כמה שמשהו יכול להיות וודאי בחיים, אבל זה בהחלט קשה לחיות כמו דג מחוץ למים, או במקרה הזה כמו גמל במי קרח. כולם כאן מאוד נחמדים, ובמובן מסויים כולם כאן זרים. מתוך שבעה ילדים בקבוצה של יובל בגן, רק לשניים יש שמות 'אמריקאיים', וכמעט כולם דוברים בבית גם שפה שניה. אבל עדיין זה פשוט לא זה. כל ההקשרים שונים, כל הניואנסים, ואף אחד לא מבין כאן את המערכונים של החמישייה הקאמרית. טוב, אולם בעצם הם לא ממש שונים מישראל.