ארכיונים עבור קטגוריה: מגורים

בימינו נראה לי כאילו העולם האקדמי מתחלק לשניים – אלו שיושבים ומחכים לאימיילים, ואלו שמתעלמים מהם. כל העולם הזה מושתת על פידבקים, על מערכות יחסים, הערכה אישית, ביקורת, דד-ליינים וציפייה למענה. נדירים השבועות שבהם אני לא פותח במתח את הדוא"ל בבוקר בציפייה מהולה בחשש. יגיע הציון בזמן ומה הוא יהיה? תשוב הטיוטה עם הערות וכמה הרסניות הן תהיינה? תיענה הבקשה לפגישה/המלצה/התחשבות? תתקבל הבקשה למלגה/פרסום/הצגה?

לפני שנה, כמעט בדיוק, זו הייתה תקופת ההמתנה לתשובות לקבלה ללימודים. למען האמת לא הייתי ממש לחוץ, כי לא ממש ציפיתי להרבה. בעוד שבוע בדיוק הדד-ליין להגשת הבקשה להמשיך לדוקטורט, והלחץ בשיאו. אבל גם הפעם הכל מתמצה בהמתנה למיילים – מה עם הבקשה להמלצה? מה עם טיוטת ההצעה? וגם היום, כמו אז, עומד ברקע הניסיון לרשום את יובל לגן – לפני שנה לגן של אוניברסיטת תל אביב, מתוך הנחה שנשאר בארץ, היום לגן בניו הייבן, מתוך תקווה להישאר כאן…

מה עוד היה לנו? לפני שנה מזג האוויר היה מייאש, והוא עודנו כך. מסופות חול, שרבים וחמסינים של עונת המעבר עברנו לסופות שלגים וקור מקפיא של עונת מעבר. היום מתחיל האביב, וכשיצאתי הבוקר החוצה הטמפרטורה הייתה 0 מעלות ומחר צפוי עוד קצת שלג. תמיד העדפתי את החורף על הקיץ, אבל החורף הזה עשוי לשנות את דעתי…

ספרים. מסתבר שלפני שנה עוד קראתי ספרי קריאה, עד כמה שאני זוכר הייתי קורא בעיקר ברכבת. בימינו אין רכבת – רק נסיעה של עשר דקות בשאטל מהבית לפקולטה למשפטים, ואין ספרים, חוץ מכמויות מגוחכות של ספרי עיון, שהפכו כולם לבליל של רעיונות, מאריסטו לרז, מקאנט לקימליקה.

חיפוש דירה – גם זה נראה שחוזר על עצמו. הדירה שמצאנו אמנם מאוד נחמדה, אבל מסתבר שהיא מאוד יקרה יחסית לדירות אחרות בסביבה. 1,600 דולר בחודש לדירה עם שני חדרי שינה, עם הוצאות חשמל וחימום שעובדות את השלוש מאות דולר בחודש בחורף.  מצד שני, מזה תריסר שנים, מדי שנה בשנה, מאז שיצאתי מבית ההורים, תמיד תכננתי לעבור דירה בסוף השנה, ולרוב זה יצא בסוף לפועל רק כשזה היה כרוך במעבר לעיר אחרת. אמנם כאן זו לא טרחה כל כך גדולה לעבור דירה – ממילא כמעט ואין לנו רהיטים או מכשירי חשמל, ואפשר לשכור U-Haul ולעשות את זה לבד – אבל עדיין הבירוקרטיה של שינוי הכתובות פשוט נוראית, וגם להתחיל לחפש עכשיו דירה חדשה, שמוכנה לקבל דיירים עם חתולים, לא סימפטית.

מה עוד? ויזה, בדיעבד, לא היה כזה סיפור, נקווה שבמידת הצורך החידוש שלה גם הוא לא יהיה בעייתי. החיסונים היוו בירוקרטיה נוראית, ובדיעבד היה צריך להתחיל להתעסק איתם הרבה יותר מוקדם. בנק, אינטרנט וענייני טלפוניה – טפו, טפו, טפו, נראה שזה הסתדר על הצד הגרוע ביותר. אני בספק אם הייתי יכול לסגור על עסקאות גרועות יותר. לפחות לקח אחד למדתי – לא לסגור על אינטרנט, טלפוניה ובנק מיד לאחר טיסה טרנס-אטלנטית ונסיעה של כמה שעות מניו יורק לניו הייבן…

בשבוע האחרון ביצעה מריה דינו את שיחות הטלפון לדור הבא של המתקבלים, ואני מניח שבשאר המקומות ההחלטות מתקבלות גם הן בימים אלו, אז אולי אני אנסה לפשפש בזיכרוני ולחשוב על עצות לדור הבא, בתקווה שלי עצמי השבוע הקרוב לא יביא עמו מכשולים קשים מדי. אם מישהו מכם במקרה מגיע לקרוא את הדברים האלו, אשמח לענות על שאלות ככל יכולתי.

רשומה חדשה, והפעם על ענייני נדל"ן.

באופן מאוד ישראלי, נראה שהדבר הראשון שהתחלנו לדאוג לגביו היה המקום שנגור בו. משהו ביהודי הנודד שבנו הזהיר שקודם כל צריך למצוא ארבעה קירות, וגג לראשנו (עם מכונת כביסה ומייבש), וכל השאר כבר יסתדר מעצמו. בישראל אמנם חיפושי דירה נוטים להיות תהליך מתיש של התרוצצות וייאוש, אבל כמו שכבר כתבתי, למרבה המזל האמריקאים מאוד מאורגנים ומסודרים,  והכל נעשה בצורה חלקה. כל עוד אתה נמצא בגבולות הנורמה.

למרבית הסטודנטים הזרים האוניברסיטה מציעה מגורים בניהולה. המעונות בקמפוס אמנם שמורים בעיקר לסטודנטים בקולג', אבל יש לאוניברסיטה גם בניני דירות שמיועדים בעיקר לסטודנטים לתארים מתקדמים. בנוסף יש להם גם בעלות בנכסים שמנוהלים על ידי חברה חיצונית, וחלקים מיועדים לסטודנטים. אלא שבכל אלו אין אפשרות להכניס חיות מחמד, ואנחנו כזכור מגיעים עם שני חתולים.

אבל לא נורא, בכל מקרה נאמר לנו שהנכסים של האוניברסיטה נוטים להיות יותר יקרים ופחות איכותיים ממה שיש לשוק להציע. וכאן יש משהו מעניין למי שמגיע מישראל. בעוד שהמודל המקובל בישראל למגורים הוא הבית המשותף (כלומר מבנה שבאופן חריג ליתר דיני המקרקעין הבעלות בו ובקרקע שהוא נמצא עליה אינה משותפת במובן האמיתי/משפטי של המילה, אלא מחולקת ונפרדת), המודל המקובל בארה"ב הוא הבעלות "המסורתית", כלומר בעלים אחד לקרקע ולמבנה שצמוד אליה, בין אם זה בית פרטי של שתי קומות, או בניין מגורים. המודל של בניין משותף, או קונדומיניום, למיטב הבנתי, די חריג בנוף האמריקאי. מה שזה אומר בפועל,  שהבעלות על בנייני המגורים, לפחות בכל הנוגע לשוק השכירות בניו הייבן, היא בעיקר בידי תאגידים, שמשכירים את הדירות בביניינים שבבעלותם באופן מאוד מסודר ונוח – ממש גן עדן למחפשי הדיור. אלא שאליה וקוץ בה. למרות ששוב ושוב אומרים לנו שניו הייבן כבר לא נוראית כמו פעם, עדיין מסתמן באופן ברור שהאזור היותר אורבאני בה הוא לא בדיוק האיזור שהכי טוב לגור בו כמשפחה, במיוחד כזו הכוללת ילדה בת שנתיים (נראה שהחתולים אדישים לשאלת הסביבה העירונית, והיא די אדישה אליהם).

כך שבאופן די חד משמעי המליצו לנו שהמקום הטוב ביותר לחיות בו בניו הייבן חיים שקטים ורגועים הוא שכונה בשם איסט רוק, שכונה פרברית לעילה ולעילה, עם הרבה בתים מקסימים מתחילת המאה ומעט מאוד דברים אחרים (כולל פשיעה). קצת משעמם, אבל אני מניח שאחרי מגורים של שנתיים ברחובות הרבה יותר גרוע כבר לא יכול להיות. מצד שני זו אופציה טובה יותר מאשר מגורים קצת יותר מרוחקים מהאוניברסיטה, כי בזכות שירותי ההסעות שהיא מפעילה, ושעוברים באיסט רוק, אנחנו מקווים להסתדר ללא רכב.

אבל מה, מכיוון שרוב הבתים באיסט רוק הם בתים קטנים, לרוב בתים פרטיים שהומרו להיות "תלת משפחתיים", כלומר שלוש קומות שבכל קומה דירה נפרדת, הבעלות בהם היא בידי אנשים פרטיים, ולא חברות (מעניין לציין בהקשר הזה את היחס המדהים בין המחיר המגוחך של הבית ומחירי השכירות. הבית שאותו בסופה של הרשומה יסתבר שמצאנו בו דירה מוערך בכ-260,000 דולר, בעוד שהשכירות החודשית על אחת מבין שלוש הדירות בו היא 1,600 דולר), וזה אומר שהחיפוש הוא כבר לא פשוט ונוח, אלא חיפוש ידני מייגע דרך האתר המעצבן קרייגסליסט. למי שלא מכיר, מדובר באתר מאוד לא נוח לשימוש, כמעט ללא שום אפשרות לחיפוש נורמלי, שמהווה מונופול ללא עוררין על שוק המודעות האינטרנטיות בארה"ב. מתפרסמות בו מודעות החל ממכירת חפצים יד שניה, דרך היכרויות, הצעות עבודה, וכלה במכירת נדל"ן. קצת מזכיר את המד"ס שהיה באוניברסיטאות עד תחילת שנות האלפיים, רק באינטרנט, ופחות נוח לשימוש.

אז בקרייגסליסט ישבנו וגם חיפשנו, ומדי פעם גם מצאנו דירות רלוונטיות. בנוסף קיבלנו גם מידע  רלוונטי שמתפרסם בלוחות של סטודנטים למשפטים וסטודנטים זרים בייל. להפתעתי ממרבית הדירות שפניתי אליהן, חלקן מייד עם פרסומן, לא קיבלתי כל מענה. בשלב מסויים הציעו לי להחליף את ההתעניינות הלקונית בדירה בפנייה נרגשת שכוללת אוטוביוגרפיה משפחתית קצרה, וכמובן תוך ציון העובדה שאני מגיע כדי ללמוד בייל. ואכן, העצה הוכיחה את עצמה (תודה נועם!) וקיבלנו כמה תשובות. אבל איך אפשר לשכור דירה מבלי אפילו לראות אותה? כאן נכנס לתמונה המושיע שלנו – איסר. את איסר, שכרגע בייל, אני מכיר עוד מההתמחות בבית המשפט העליון, ואין לי מושג איך היינו מסתדרים בלעדיו. אחרי שצימצמנו את הרשימה למספר מצומצם של דירות, איסר הלך לראות אותן בעבורנו, ואפילו שלח לנו תמונות. בזכותו הצלחנו למצוא דירה מאוד נחמדה במיקום מעולה, קצת יקרה, אבל כזו שכוללת במחיר גם את כל החשבונות. בלי (או יותר נכון, עם) לחשוב יותר מדי שלחנו מייל סוגר עניין לבעל הבית, שהיה מאוד נחמד, אבל מצד שני הודיע לנו ששעה אחרי שאיסר ראה את הדירה היא נחטפה. היינו קצת בהלם, אבל לא אמרנו נואש. שוב ושוב יצא איסר בשליחויות למעננו, ושוב נמצאה דירה, קצת פחות יקרה אבל גם במיקום קצת יותר מרוחק, ומייד עם קבלת האישור מאיסר הודענו לבעל הבית שאנחנו רוצים לסגור עניין. גם הוא היה מאוד נחמד כשהוא הודיע לנו שהדירה כבר נחטפה. בו ברגע שלחתי מייל לבעלת בית נוספת שאתה דירתה ראה איסר, מגייס לטובתי את כל כישורי ההתחנפות, הנחמדות והרהיטות במייל אחד. אפילו תהיתי אם כדאי לצרף תמונה של יובל והחתולים מכורבלים זה לצד זה, אבל מכיוון שאין תמונה כזו (וכנראה לעולם גם לא תהיה), הצעתי שננהל לאלתר שיחת וידאו בסקייפ. למרבה הפתעתי, היא השיבה שהדירה עניין פנויה (מה שכמובן עורר את חששותי), ואחרי עיכובים כאלו ואחרים הצלחנו גם לנהל שיחה. אחרי התכתבויות רבות החלטנו לסגור את העסקה, ולשם כך נדרשנו להעביר לה מקדמה, די מקובלת, של חודשיים שכר דירה. אחרי התלבטויות רבות החלטנו פשוט לבצע העברה בנקאית לחשבון שלה, ואחרי היעלמות מפתיעה מצידה (מה שכמובן עורר את חששותי), היא אישרה את קבלת ההעברה.

כך שבסופ של דבר, אם לא נפלנו קרבן למזימה מתוחכמת, נראה שמצאנו דירה לגור בה. יחסית זולה (1,600 דולר, לא כולל חשבונות), אבל קצת רחוקה (כמה קילומטרים מבית הספר למשפטים, כמה מאות מטרים מהתחנה בה עוצרת ההסעה של האוניברסיטה), עם בעלת בית שנראית מאוד נחמדה (בהנחה שהיא לא קרימינלית). לא בטוח עד כמה היינו מסתדרים בלי עזרתם הנפלאה של רומן, יעקב, ליאורה וכמובן איסר. עם כל הקלישאה שבדבר – אמריקה אמריקה, אבל מסתבר שהכי חשוב הוא חברים במקומות הנכונים.

"לך לך" אמר האל לאברם, "מארצך וממולדתך מבית אביך אל הארץ אשר אראך", ואפילו לא אמר האם זו נסיעה חד כיוונית או שיש טעם להשקיע בכרטיס הלוך-ושוב. בכל פעם שרוסו החליט שרודפיו הדמיוניים קמים עליו, הוא לקח תרמיל ויצא לדרכים, אפילו בלי לברר איזו ויזה הוא יקבל. כשדמיטרי אולנין של טולסטי מסתבך הוא עולה על כרכרה עם שלושה סוסים ונוסע לקווקז, אפילו בלי לבלות דקה על הרשימה של קרייג. איכשהו העולם נעשה מאז הרבה יותר קטן, הרבה יותר קרוב, אבל הכל גם הרבה פחות פשוט. היום אולי גוגל מאפשר לך לשוטט ברחובות העיר שאליה מועדות פניך עוד בטרם יצאת מהבית, אבל צריך לרשום את הילדה למעון עוד לפני שהיא נולדה. בשביל שהכל יהיה כל כך פשוט, גם אתה צריך להיות לפי הסטנדרט., ואבוי אם לא.

את הימים האחרונים אני מבלה בחיפושי דירה. כמו רבים זה משהו שאני עושה ממילא כל כמה שנים, ולרוב אני דווקא מחבב את העניין – לחפש מקום חדש לחיות בו, נקודת פתיחה מרעננת וחדשה. אבל הפעם זה כבר לא כך כך פשוט. קודם כל, מדובר כמובן בחיפוש דירה טרנס-אטלנטי. לפחות חיפושים דומים בעבר עשיתי באתר http://www.sublet.com/, אבל הפעם מכיוון שזו לא שכירות משנה, אין ברירה אלא לחפש בקרייגס ליסט. בחיי שלא ברור לי איך האתר הזה כל כך מצליח עם רמה ירודה כל כך של נוחות שימוש. אין מנוס אלא להיכנס אחת אחת לכל הרשימות, מבלי לדעת אפילו באיזה מועד מתפנה הדירה. מה שעוד מסבך את הסיפור הוא שאנחנו נודדים ביחד עם החתולים. כנראה שעוד תוקדש להם רשומה עצמאית, אבל זה לא מקל על החיפוש, במיוחד שבנכסים אותם מנהלת האוניברסיטה אין אפשרות להכניס בעלי חיים. בדיעבד מסתבר שבלא מעט מודעות אין לכאורה אפשרות להכניס חיות מחמד, אבל כשקוראים אותן לעומק מסתבר שאפשר להכניס חתולים (אני מקווה שגם בארה"ב חתולים בכל זאת ממלאים את הפונקציה של חיות מחמד), כך שאפילו הסינון המועט שהאתר הזה מאפשר לא ממש רלוונטי. וכדי להוסיף לעניין, ניו הייבן היא עיר מוכת פשיעה, אם כי כנראה בצורה די ממוקדת, עם "גטאות" שמאפשרים קיום בכבוד לסטודנטים, אבל רק ברחובות מסויימים.

מכל הסיפור הזה יוצא שמה שנדמה במבט ראשון כהיצע רב ומגוון, גם דירות במבחר גדלים ומחירים, מצטמצם לארבע דירות רלוונטיות, במחירים די גבוהים. אמנם עדיין מדובר במחירים נמוכים יחסית לניו יורק (או תל אביב) – נניח מחיר חודשי של $1800 לדירת 1200 רגל רבוע, אבל עדיין הרבה יותר מדי יקר ממה שקיוונו לו. וזה עוד לפני תשלום לסוכנות התיווך ומיני בטוחות שונות ומשונות. וכאן אנחנו מגיעים להתלבטות – האם למהר ולסגור, ואז לאכול את הלב כשתצוץ בעוד חודש דירת החלומות, או להמתין, תוך נטילת הסיכון שהדירות הטובות תיעלמנה? ואולי בכלל לנסות ולחפש דירה רק כשאהיה שם בעצמי, בחודש אוגוסט?

ומה זו בעצם בדיקת האשראי שהם דורשים? ואיך אפשר לספק בטוחה אם בכלל אין לי חשבון בנק אמריקאי? ולמה אף אחד לא חוזר אלי מכל הדירות שפניתי אליהן?

בקיצור, אם מישהו מבין הקוראים (איך פתאום נהיו לדבר הזה מאות קוראים?) מכיר מישהו שרוצה להשכיר דירה נחמדה ובטוחה בניו הייבן לזוג עם ילדה ושני חתולים החל מאוגוסט הקרוב – צרו קשר!