אוקטובר

קר. מאוד. אבל מה שקשה הוא לא הקור עצמו, אלא הידיעה שבקרוב הולך להיות קר הרבה יותר, ושהקור לא ייגמר אלא בעוד הרבה הרבה זמן. הבוקר יצאנו מהבית בטמפרטורה של שתי מעלות צלזיוס. מצד אחד אנחנו עדיין מחוברים מספיק לישראל כדי להרגיש שמשהו לא בסדר בטמפרטורה כל כך קרובה לקיפאון בחודש אוקטובר. מצד שני, זוכרים מספיק מהשנה שעברה כדי לדעת שבקרוב הקרבה לנקודת האפס תהיה מהצד השני של הסקאלה, והקרבה עוד תלך ותפחת. אפשר להבין למה הם משתמשים כאן בפרנהייט במקום בצלזיוס. משהו בטמפרטורה של שתי מעלות גורם לך לחשוב שלא יכול להיות קר הרבה יותר, וכשמגיעה טמפרטורה של מינוס 15 זה נשמע דמיוני, משהו שקורה בארצות רחוקות, בעונה שלא ממש קיימת.

מה שקשה הוא שכבר צריך להוציא את הבגדים החמים מהארגז בארון שאליו הם נדחפו בכזו הקלה רק אתמול. הסתיו כאן באמת עוצר נשימה. נסענו לאחרונה לבקר בקיימבריג' והדרך כולה שטופה בצבעי אדום, כתום, צהוב וירוק.  אבל כבר איך שהגענו השמש שליוותה אותנו בדרך התכנסה בתוך עצמה, ורמזה שמתחיל להיגמר לה התקציב, ובשונה מהממשל הפדראלי לא נראה שהיא תקבל אישור להרחיב אותו בקרוב.

לאחרונה מדברים הרבה על בריחת המוחות וההגירה מישראל למדינות שנוח יותר לגור בהן. בתוך בליל הקולות יצא לי לקרוא שניים מאוד שתפסו אותי כמאוד נכונים, שניהם ניסו קצת להרגיע את היסטריית ההגירה. האחד היה של בעז נוימן מהחוג להיסטוריה כללית בתל אביב שדיבר בפייסבוק על ברלין, ועד כמה שגם היא אשליה, אבל השורה התחתונה שלו, שלכאורה הייתה המעטה הומוריסטית, הייתה שמאוד קר שם. הסכמתי יותר ופחות עם מה שהוא כתב, אבל הנימוק בדבר הקור הוא אמת צרופה. זו לא רק הטמפרטורה, זו כל ההוויה שמתחברת לזה. כמי שחי את כל חייו עד כה בסאונה מהבילה כמו שרק המזרח התיכון יודע לספק, מזג האויר הצפון אטלנטי תמיד יזכיר שאתה לא שייך, כמו דוב קוטב בספארי ברמת גן שתמיד יצטרך שיתיזו עליו מי קרח. יצא לי לדבר עם ישראלים (לשעבר?) כאן שמדברים ברצינות-לא-רצינות על חזרה, ותמיד הסיבה המכרעת היא מזג האויר.

דברים אחרים שתפסו אותי היו של אריאל רובינשטיין, מהחוג לכלכלה בתל אביב. גם כאן הוא כתב דברים שהסכמתי איתם ודברים שפחות, אבל הוא גם התייחס לחוויה הקשה של הגירה. אנחנו אמנם לא מהגרים, והחזרה לישראל היא משהו די וודאי, עד כמה שמשהו יכול להיות וודאי בחיים, אבל זה בהחלט קשה לחיות כמו דג מחוץ למים, או במקרה הזה כמו גמל במי קרח. כולם כאן מאוד נחמדים, ובמובן מסויים כולם כאן זרים. מתוך שבעה ילדים בקבוצה של יובל בגן, רק לשניים יש שמות 'אמריקאיים', וכמעט כולם דוברים בבית גם שפה שניה. אבל עדיין זה פשוט לא זה. כל ההקשרים שונים, כל הניואנסים, ואף אחד לא מבין כאן את המערכונים של החמישייה הקאמרית. טוב, אולם בעצם הם לא ממש שונים מישראל.

עיר מקלט

אני חייב קודם כל להתלהב קצת מהכותרת לרשומה הזו – יצא ממש מוצלח!

אין ספק שניו הייבן היא עיר מוזרה קצת. אני לא יודע אם זה אני, או העיר, או בכלל ארה"ב, אבל השילוב של כל הדברים יוצר תערובת בהחלט יוצאת דופן. למען האמת, ואולי זה יישמע מוזר, אבל בהרבה מובנים היא מזכירה לי את ירושלים. כמו ירושלים, מצד אחד זו עיר יחסית גדולה, לפחות בשטחה, במיוחד אם כוללים את כל השכונות שצמודות לה. אבל כמו בירושלים, החיים שלנו כאן מצטמצמים בעיקר לציר תנועה אחד – מהבית בשכונת איסט רוק (על תקן שכונת רחביה) לבית הספר למשפטים (שמקביל במובן הזה לבית המשפט העליון בירושלים), ולאחרונה עוד קצת על אותו קו לעבודה של רוית באיזור היותר תעשייתי (בדומה להר חוצבים). גם כאן מרכז העיר הוא אכן מרכז אחד ודי יחיד, ומלבדו אין עוד הרבה מקומות להסתובב בהם, כך שכמעט תמיד פוגשים אנשים מוכרים לאן שלא תלך. אמנם בזמנו עשינו יותר שימוש בציר המילוט מירושלים לתל אביב מאשר בימינו בציר לניו יורק (ולהבדיל…), ועדיין התחושה היא של עיר-שכונה מאוד קהילתית בצילה של העיר הגדולה.

גם כאן, בדומה לירושלים. העיר מתאפיינת בחלוקה מאוד קיצונית בין אוכלוסייה 'חזקה' של סטודנטים ובין אוכלוסייה מאוד קשת יום, כאשר כאן המצב אפילו יותר קיצוני במובן מסויים, אמנם בלי כל המימד הפוליטי. מצד אחד האוניברסיטה היא דם החיים של העיר. בעבר זו הייתה עיר מאוד משמעותית, עם נמל חשוב על ציר תחבורה עיקרי, אבל ככל שהתחזקו בוסטון למזרחה וניו יורק למערבה, העיר הלכה ונחלשה, התעסוקה התפוגגה והאוכלוסייה החזקה ברחה ברובה לערים הקטנות שממלאות את קונטיקט. כיום האוניברסיטה היא המעסיק העיקרי בעיר, ורבים מהעסקים האחרים בה מתבססים על הסטודנטים ואנשי האוניברסיטה כצרכנים העיקריים. מצד שני, אי אפשר שלא להרגיש, ופעמים רבות גם לשמוע מפורשות, את היחס הטעון של האוכלוסייה המקומית לסטודנטים הצעירים, במיוחד בקולג', שבאים לשלוש-ארבע שנים, עושים בעיר כבשלהם, וממשיכים לחיים מלאים הבטחות.

וכן, בדומה לירושלים גם כאן יש הרבה משוגעים. מבחינה תכנונית העירמאורגנת בשתי וערב כשבמרכזה ה-Green, ריבוע די רחב של דשא שמאכלס רבים מהאירועים בעיר, ושאליו מתנקזים לרוב גם די הרבה אנשים מעורערים בנפשם. אחרי הטבח בניוטאון, במקביל לדיון שעלה (וירד) לגבי הצורך בפיקוח כלשהו על מכירת נשק חם התעורר (ונעלם) גם הדיון בצורך לעשות משהו עם מערך בריאות הנפש במדינה הזו, שמסתבר שלא ממש קיים. ובהחלט רואים את זה ברחובות. לרוב זה לא ממש מטריד, בעיקר משונה, אבל זה בהחלט לא משהו שרגילים אליו.

עוד עניין שנראה די מוזר לעיניים ישראליות, ובשונה מאוד מירושלים – נקי כאן ברחובות. ודוקא ממש לא ברור לי איך, כי כבר עשרה חודשים כאן ומעולם לא ראיתי מנקה רחובות. אז אולי הניקיון מתבצע בשעות הקטנות של הלילה, אבל התחושה שלי היא שאנשים פשוט לא מלכלכים. בכלל, העירייה מעניקה כאן מעט מאוד שירותים, ובעלי הבית עושים הרבה בעצמם – מהוצאת הפחים לכביש מדי שבוע ועד פינוי המדרכות משלג, כך שבפועל רק הכבישים ממש מטופלים על ידי העיריה עם מכוניות ניקוי.

ואם כבר מדברים על הדימיון לירושלים, אי אפשר בלי מזג האויר. אין ספק שלא תיארנו לעצמנו מה זה חורף בצפון החוף המזרחי. וגם אם לא נחשיב את ההוריקן ואת סופת השלגים (העונה לשם 'נימו' בין מכריה) ששיתקה את העיר לשבוע, החורף כאן פשוט לא נגמר. גם כשסוף סוף הפסיק להיות קפוא בחוץ, ואפילו היו ימים ממש חמים (ולחים ודביקים), עדיין לא מפסיק לרדת גשם, לא פעם אפילו גשם שוטף, ואנחנו כבר כמעט ביולי. ומסתבר שחלק ממזג האויר כאן השנה הוא גם תחזית הציקאדות, חרקים מעופפים שבוקעים מהאדמה אחת לשבע עשרה שנה וממלאים את החוף המזרחי במיליארדים. אמנם יש מי שמבטיח שבניו הייבן גופא הם לא יהיו, אבל התיעודים מראים שלפני שבע עשרה שנה הם דווקא כן ביקרו כאן. בכלל, באופן כללי גם הג'וקים כאן משונים. אמנם אין מגעילים כמקקים הארצישראלים (המכונים למרבה האירוניה 'מקק אמריקאי'), אבל מרבי הרגליים הביתיים – Scutigera Coleoptrata  (תעשו גוגל, התמונה שווה אלף מילים) הנפוצים כאן, זה משהו היישר מסרטי אימה זולים. הם אמנם אוכלים חרקים אחרים ולא ממש מזיקים, אבל עדיין מבחילים.

אבל לצד כל זה, העיר בהחלט מהנה. מצד אחד זו עיר מספיק גדולה כדי שיהיו בה מוזיאונים ופארקים ופסטיבלים ואירועים (טוב, כנראה שגם כאן הנוכחות של האוניברסיטה משפיעה), אבל מספיק קטנה שהכל יהיה באווירה ביתית, של חנויות שמציעות את מרכולתן על המדרכה, אנשים שאומרים זה לזה שלום ברחוב,ותחושה של נינוחות ושל רוגע באויר, כאילו שאין שום דבר דוחק ואין לאן למהר. אמנם בזמן שנת הלימודים העיר הרבה יותר חיה (טוב, לפחות בחודשים בהם הטמפרטורה בחוץ מאפשרת שהיה קצרה ברחוה), אבל באביב, ונקווה שכך יהיה גם בקיץ, הכל כאן מרגיש באמת כמו עיר מקלט.

נ.ב.

אולי בעצם הגיע הזמן לשלב קצת יותר נופך אקדמי בבלוג הזה, אז למי שרלוונטי לו – בדצמבר הקרוב ייערך כאן הכנס השנתי לעבודות דוקטורנטים. הדד ליין להגשת תקצירים עוד חודש וחצי: http://www.law.yale.edu/news/17055.htm