הפעם רשומה קצת אחרת.
ענייני המעבר מתקדמים לאטם. דירה כאמור כנראה יש, התור לשגרירות ארה"ב נקבע, לאחר הסיבוך הבירוקרטי הנדרש, לעוד שבוע. החיסונים דרשו הסתבכות מטורפת, שכנראה עוד תוקדש לה רשומה עצמאית, וממילא כבר לא יושלמו במועדם. כרטיסי הטיסה כבר נרכשו, וגם הם כנראה יציבו אתגר ייחודי שידרוש דיון.
אבל ברקע הדברים מתעוררת בי תהייה למה בכלל צריך את כל כאב הראש הזה.
אנחנו מקווים כמובן שזו תהיה חוויה מדהימה מבחינה תרבותית, אבל אנשים לא מעטים שאני משוחח עמם, ושהיו בסיטואציה דומה בעבר, מציינים שזו גם חוויה מאוד קשה מבחינה משפחתית. אני כמובן אזכה לסביבה מאוד תומכת ועוטפת, אבל רוית עוצרת את הקריירה שלה באיבה, ועוברת למקום די נידח, שכנראה בחודשים הראשונים, בהם אני אהיה עסוק בניסיון לבצר את הקבלה ללימודי הדוקטורט – יציע לה סביבה מאוד דלה. מבחינה כלכלית אמנם ייל מציעים סיוע מאוד נדיב, אבל אנחנו כבר לא בשלב שאנחנו יכולים לחזור (או להמשיך?) לחיות בסטנדרטים הסטודנטיאליים שהתקציב שלהם מאפשר.
אז אולי מבחינה אקדמית? הפקולטה למשפטים של ייל מדורגת במקום הראשון בדירוג הפקולטות למשפטים בארה"ב, למעשה מאז שהחל הדירוג הסמי-רשמי שלהן, אז לכאורה זה המקום הטוב בעולם ללמוד בו משפטים (ויסלחו לי ידידי האנגלופילים). אבל מה זה אומר בעצם? לימוד משפטים, בשונה מהמדעים המדוייקים, לא דורש מעבדות משוכללות או תקציבי ענק למחקר. בשונה ממדעי הרוח הוא גם לא כל כך מושפע מגודל הספרייה, כי כמעט כל החומרים הרלוונטיים ממילא מצויים במאגרי מידע דיגיטליים. אין ספק שיש שם ריכוז גבוה של אנשים מבריקים, אבל ממילא אני יכול לקרוא בעצמי את כל מה שהם כתבו גם בלי להיות שם. אני מתאר לעצמי שלשיחה עמם יכול להיות ערך מוסף, אבל אין ספק שלעולם אני לא אוכל לבטא את עצמי באנגלית בצורה חדה כמו שאני יכול להתבטא בעברית. יש שם אולי קורסים מרתקים, וסטודנטים מכל העולם, אבל בשלב של הדוקטורט זה כמובן הרבה פחות משמעותי.
מצד שני, אני בכנות מאמין שבאוניברסיטת תל אביב, שבה אני נמצא כיום, אני אוכל ליהנות מסביבה אקדמית מדהימה לדוקטורט. יש כאן אנשי סגל מבריקים, שברור לי שאוכל ליהנות ולהרוויח מהנחייתם לא פחות, אם לא יותר, מאשר מהנחייתם של אנשי סגל ידועי שם בייל. המלגות בייל אמנם נדיבות "קצת" יותר, אבל כאן רוית יכולה לעבוד והדבר לא יפגע במלגה. אבל החשוב מכל מבחינתי הוא השולחן שלי. לפני מספר שנים הקימו בפקולטה למשפטים בתל אביב את מרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, ולהפתעתי, הם יצרו כאן משהו מדהים. סביבה אקדמית של סטודנטים שבאמת מעוניינים ללמוד, כיתות (יחסית) קטנות, קורסים ברמות שלא ציפיתי להן, מרצים אורחים מהמובילים בעולם, וכנסים מרתקים ללא הפסקה. אבל חשוב מכל, מבחינתי, הוא השולחן. ווירג'יניה וולף כתבה על חשיבותו של חדר משלך, עם דלת ומפתח (וקצבה שנתית) לתהליך הכתיבה, וזה נכון לא פחות לגבי הצורך בשולחן משלך לתהליך הכתיבה האקדמית. רק מאז שיש לי את השולחן שלי במרכז מיתר, מבולגן ועמוס ספרים ומאמרים ושאר מרעין בישין (כגון כוסות קפה מעלות עובש שהמנקה מדי פעם זורקת), הצלחתי באמת לכתוב. אני מגיע בבוקר, קורא קצת חדשות, מתעדכן בפייסבוק, ומשתדל להתנתק (בעזרתו האדיבה של ההודו הקר) ולעבוד על השולחן שלי עד לשעות הערב. ואת זה, לפחות במהלך התואר השני (לא יודע לגבי ההמשך), לא יהיה לי בייל.
אז למה בעצם? שיקול אחד הוא מאוד ציני ותועלתני. למרות שמאוד נהניתי מהעבודה כעוזר משפטי, הבנתי במהלך התואר השני שהאקדמיה היא המקום בשבילי. ואם ברצוני להשיג תקן כחבר סגל לאחר הלימודים, בהחלט עדיף יהיה אם על הדיפלומה שלי יהיה כתוב Yale ולא אוניברסיטת תל אביב. זה מצב קצת אבסורדי, ואפילו די מכעיס, אבל אין ספק שמבחינת העולם האקדמי, הגושפנקא של ייל היא פרוקסי משמעותי ביותר. לא יעזור כמה יכירו ויעריכו אותי כאן, עדיין יעדיפו אותי כבוגר ייל – במיוחד כשאני לא בדיוק הטיפוס שיודע להיות מוכר דיו. תמיד הרגשתי כמי שמצוי מתחת לרדאר בפקולטה, לא מהמצטיינים, לא ממקבלי המלגות או הפרסים, תמיד קרוע בין העבודה הלימודים והמילואים (תודה לאל, את זה כנראה לא יהיה בייל). במובן הזה אני מניח שאני מתייחס למעבר הזה כפתיחה של דף אקדמי חדש, מכוון יותר, ונקי – בלית ברירה – מלחצי העבודה, שיאפשר לי למתג את עצמי מחדש.
שיקול שני , שממשיך את הראשון, הוא שהמעבר הזה לחלוטין מנוגד לאופי שלי. אני מאוד נוטה להמשיך במקומות שנוח לי בהם, מאוד אוהב את הסביבה הרגילה והמוכרת. לאחר השחרור מהצבא, ובמהלך התואר הראשון, עבדתי כטכנאי בחברת כבלים – במשך חמש שנים. כל כך התרגלתי לעבודה הזו, לנוחות שלה, עד כדי כך שכשלהפתעתי יום אחד התקשר אלי אחד המרצים שלי, מחשובי עורכי הדין בארץ, והציע לי לבוא ולעבוד במשרדו, היססתי והשבתי לו שאני צריך לחשוב על זה, כי אני כבר עובד כטכנאי (למזלי לא לקח לי זמן רב מדי להתעשת). לאחר מכן התחלתי להתמחות ואז לעסוק כעוזר משפטי בבית המשפט העליון. גם שם הייתה לי חוויה מדהימה, ואחר כך מעולה, ואז מצויינת, ובסוף טובה. עסקתי במיטב שיש לעולם המשפטי הפרקטי להציע, למדתי המון, ובסופו של יום זה היה גם מקום מאוד נעים ונוח, והיה לי מאוד קשה לעזוב – וגם שם הייתי חמש שנים. באוניברסיטת תל אביב אני כבר בערך תריסר שנים, עם הפסקה קצרה, בלימודי היסטוריה, תקשורת, ומשפטים למיניהם, ומאוד מאוד נוח וטוב לי כאן. אבל זה בדיוק מה שגורם לי, באופן פרדוקסלי, לרצות לעזוב הכל ולנסוע. למקום אחר, חדש. לאו דווקא כי אני חושב שהדברים שאלמד שם מעמיקים יותר, אלא פשוט כי הם אחרים.
ולבסוף, השיקול המשמעותי ביותר, שכנראה רודף אותי כבר כמה שנים, הוא הרצון לחיות זמן מה במקום אחר. דווקא כשהעולם כל כך קטן, והכל כל כך קרוב, אני מרגיש שאני חייב לעצמי לחיות כמה שנים במקום אחר על פני הגלובוס. קאנט אמנם כמעט ולא יצא בחייו מקניגסברג, ונהג לשמור על מנהגיו בקפדנות כל חייו, אבל כבר רוסו, שקדם לו, בילה את חייו בנדודים אינסופיים מעיר לעיר וממדינה למדינה (טוב, אולי זה גם קשור לעובדה שהוא היה פרנואיד והיה בטוח שאויביו קשרו כנגדו קשר ותמיד רודפים אותו), ונראה לי שהייתי שמח להיות במקום טוב באמצע. לראות קצת את החיים ממקום אחר, לחשוב בצורה קצת שונה מהדרך שבה הורגלתי. ובשביל זה, כנראה, אני מוכן לוותר אפילו על השולחן שלי.
עונת מעבר 