שקט

פתאום נחת עליי קצת שקט. אחרי שכבר יצא לי להיקרות בדרכם של הוריקן או שניים, זה בהחלט מרגיש כמו השקט שבעין הסערה. בשלושת החודשים האחרונים, פחות או יותר, עברתי לחיות בספרייה, מבלה שם כמעט עד חצות מדי יום ביומו, חוזר הביתה רק כדי לישון ולראות קצת משפחה בבוקר. המעבר לחיי הספרייה התגבש מתוך ההבנה שנחתה עליי לקראת סוף סמסטר הסתיו שאני נדרש לכתוב שלוש עבודות רציניות, בנוסף למבחן רציני, ושאם אני רוצה להיות מסוגל להגיש מועמדות לתוכנית הדוקטורט אני צריך להגיש את העבודות מספיק מוקדם כדי להספיק לקבל עליהן ציון בזמן, לעשות את זה מספיק טוב כדי לקבל המלצות, ובנוסף לגבש הצעה רצינית לדוקטורט.

בעבודת פרך הסתיימה אחת אחרי השנייה כתיבת העבודות, עם חלקן אני שלם יותר ועם חלקן פחות. למזלי את אחת העבודות יכולתי לכתוב בעברית, מה שרק גרם לי להבין עד כמה קל יותר לכתוב עבודה במשפטים בשפת האם שלך. עוד יותר למזלי הצלחתי להמיר חלק גדול מה עבודות למה שהיווה את הבסיס להצעת הדוקטורט שלי. האחראים על התוכנית כאן מאוד ממליצים שלא להמשיך לדוקטורט מיד לאחר התואר השני, ובהרבה מובנים הם צודקים, זה פשוט עבודה מטורפת, שממש שוחקת את ההנאה מהמקום המדהים הזה. והמקום הזה באמת מדהים. מאין ספור האירועים החברתיים, ההרצאות המרתקות, ועד ארוחות הצהריים והערב שמוצעות ללא הפסקה, השיעורים והשיחות, שלא לדבר על קבוצה קטנה ומגובשת של סטודנטים לתארים מתקדמים מכל העולם. גם עם כל הצורך לאזן בין המשפחה, הלימודים, העבודות, וכתיבת ההצעה, הצלחתי למזלי גם ליהנות משלל הדברים שהמקום הזה מציע.

לפני כמה ימים העברתי למנחה הפוטנציאלי את הטיוטה הראשונה, ופתאום שקט. בעקבות עצה מעולה שקיבלתי בחרתי בסמסטר האביב בקורסים מאוד קלים לעיכול, כך שבינתיים אין לי ממש מה לעשות. כמובן, תמיד יש עוד קצת מחויבויות – מחקר שהתחייבתי לעשות יחד עם אחד המרצים שכבר ממש בפיגור; פגישה עם מדריך לכתיבה באנגלית כדי לשפר את רמת ההצעה; סגירות אחרונות של וועדת הדוקטורט; התלבטות לגבי אחת ההמלצות; אבל בגדול – שקט. הבעיה היא שזה שקט מלחיץ. הדד-ליין להגשה הוא בעוד שבועיים, וברור לי שההצעה תדרוש הרבה שיפורים, כך שככל שהשקט שקט יותר, הוא מלחיץ יותר.

כבר שנים שאני רודף אחריי דד-ליינים. בדיוק לפני שנה קיבלתי את שיחת הטלפון שהתחילה את המסע המטורף הנוכחי. מחציתה הראשונה של השנה הזו הייתה מרוץ מטורף לסיים את עבודת התיזה בתל אביב, ומחציתה השנייה הייתה קריאה אינסופית של חומרים, מטלות, ועכשיו ההצעה. מצד אחד זו הייתה תחושת חוסר שליטה, מרדף בלתי פוסק אחרי הזנב, אבל מצד שני זו תחושה מאוד אקטיבית של התקדמות לקראת מטרה. ועכשיו כלום. מישהי אפילו הציעה לי לקחת סרט מטופש מהספרייה! (שירות מקורי שהספרייה למשפטים מציעה). אני מניח שהייתי יכול להתרגל לזה אם לא הייתי יודע שבקרוב מאוד רגע ההכרעה.

שבוע הבא מתחילה חופשת האביב, ובמהלכה המנחה הפוטנציאלי הבטיח לעבור על הטיוטה. הבעיה העיקרית שהוא יכול להיות המנחה המושלם. לפני כמה חודשים, לקראת הפגישה הראשונית בשאלת האפשרות שהוא ינחה אותי, ניסחתי לעצמי מה אני רוצה לומר וחזרתי לאחד המאמרים שהיוו את ההשראה לרעיון שאיתו באתי ולהפתעתי נזכרתי שהוא כתב אותו. כמובן הבעיה היא שהוא יודע לעלות על כל כשל בטיעון, ולהציע אינסוף חומרי קריאה רלוונטיים. מצד אחד אני יכול להיות יחסית רגוע לגבי כך שהוא מאוד תומך בכיוון הכללי, אבל מצד שני חרד מהאפשרות שהטיוטה תחזור עם יותר הערות מהטקסט המקורי, ואין לי ממש מה לעשות עם זה בינתיים. הכל שקט ורגוע, אבל הסערה האמיתית מעבר לאופק. לפחות לאופק יש סוף ברור – העשרים ושביעי למרץ!

שולחן משלך

הפעם רשומה קצת אחרת.

ענייני המעבר מתקדמים לאטם. דירה כאמור כנראה יש, התור לשגרירות ארה"ב נקבע, לאחר הסיבוך הבירוקרטי הנדרש, לעוד שבוע. החיסונים דרשו הסתבכות מטורפת, שכנראה עוד תוקדש לה רשומה עצמאית, וממילא כבר לא יושלמו במועדם. כרטיסי הטיסה כבר נרכשו, וגם הם כנראה יציבו אתגר ייחודי שידרוש דיון.

אבל ברקע הדברים מתעוררת בי תהייה למה בכלל צריך את כל כאב הראש הזה.

אנחנו מקווים כמובן שזו תהיה חוויה מדהימה מבחינה תרבותית, אבל אנשים לא מעטים שאני משוחח עמם, ושהיו בסיטואציה דומה בעבר, מציינים שזו גם חוויה מאוד קשה מבחינה משפחתית. אני כמובן אזכה לסביבה מאוד תומכת ועוטפת, אבל רוית עוצרת את הקריירה שלה באיבה, ועוברת למקום די נידח, שכנראה בחודשים הראשונים, בהם אני אהיה עסוק בניסיון לבצר את הקבלה ללימודי הדוקטורט – יציע לה סביבה מאוד דלה. מבחינה כלכלית אמנם ייל מציעים סיוע מאוד נדיב, אבל אנחנו כבר לא בשלב שאנחנו יכולים לחזור (או להמשיך?) לחיות בסטנדרטים הסטודנטיאליים שהתקציב שלהם מאפשר.

אז אולי מבחינה אקדמית? הפקולטה למשפטים של ייל מדורגת במקום הראשון בדירוג הפקולטות למשפטים בארה"ב, למעשה מאז שהחל הדירוג הסמי-רשמי שלהן, אז לכאורה זה המקום הטוב בעולם ללמוד בו משפטים (ויסלחו לי ידידי האנגלופילים). אבל מה זה אומר בעצם? לימוד משפטים, בשונה מהמדעים המדוייקים, לא דורש מעבדות משוכללות או תקציבי ענק למחקר. בשונה ממדעי הרוח הוא גם לא כל כך מושפע מגודל הספרייה, כי כמעט כל החומרים הרלוונטיים ממילא מצויים במאגרי מידע דיגיטליים. אין ספק שיש שם ריכוז גבוה של אנשים מבריקים, אבל ממילא אני יכול לקרוא בעצמי את כל מה שהם כתבו גם בלי להיות שם. אני מתאר לעצמי שלשיחה עמם יכול להיות ערך מוסף, אבל אין ספק שלעולם אני לא אוכל לבטא את עצמי באנגלית בצורה חדה כמו שאני יכול להתבטא בעברית. יש שם אולי קורסים מרתקים, וסטודנטים מכל העולם, אבל בשלב של הדוקטורט זה כמובן הרבה פחות משמעותי.

מצד שני, אני בכנות מאמין שבאוניברסיטת תל אביב, שבה אני נמצא כיום, אני אוכל ליהנות מסביבה אקדמית מדהימה לדוקטורט. יש כאן אנשי סגל מבריקים, שברור לי שאוכל ליהנות ולהרוויח מהנחייתם לא פחות, אם לא יותר, מאשר מהנחייתם של אנשי סגל ידועי שם בייל. המלגות בייל אמנם נדיבות "קצת" יותר, אבל כאן רוית יכולה לעבוד והדבר לא יפגע במלגה. אבל החשוב מכל מבחינתי הוא השולחן שלי. לפני מספר שנים הקימו בפקולטה למשפטים בתל אביב את מרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, ולהפתעתי, הם יצרו כאן משהו מדהים. סביבה אקדמית של סטודנטים שבאמת מעוניינים ללמוד, כיתות (יחסית) קטנות, קורסים ברמות שלא ציפיתי להן, מרצים אורחים מהמובילים בעולם, וכנסים מרתקים ללא הפסקה. אבל חשוב מכל, מבחינתי, הוא השולחן. ווירג'יניה וולף כתבה על חשיבותו של חדר משלך, עם דלת ומפתח (וקצבה שנתית) לתהליך הכתיבה, וזה נכון לא פחות לגבי הצורך בשולחן משלך לתהליך הכתיבה האקדמית. רק מאז שיש לי את השולחן שלי במרכז מיתר, מבולגן ועמוס ספרים ומאמרים ושאר מרעין בישין (כגון כוסות קפה מעלות עובש שהמנקה מדי פעם זורקת), הצלחתי באמת לכתוב. אני מגיע בבוקר, קורא קצת חדשות, מתעדכן בפייסבוק, ומשתדל להתנתק (בעזרתו האדיבה של ההודו הקר) ולעבוד על השולחן שלי עד לשעות הערב. ואת זה, לפחות במהלך התואר השני (לא יודע לגבי ההמשך), לא יהיה לי בייל.

אז למה בעצם? שיקול אחד הוא מאוד ציני ותועלתני. למרות שמאוד נהניתי מהעבודה כעוזר משפטי, הבנתי במהלך התואר השני שהאקדמיה היא המקום בשבילי. ואם ברצוני להשיג תקן כחבר סגל לאחר הלימודים, בהחלט עדיף יהיה אם על הדיפלומה שלי יהיה כתוב Yale ולא אוניברסיטת תל אביב. זה מצב קצת אבסורדי, ואפילו די מכעיס, אבל אין ספק שמבחינת העולם האקדמי, הגושפנקא של ייל היא פרוקסי משמעותי ביותר. לא יעזור כמה יכירו ויעריכו אותי כאן, עדיין יעדיפו אותי כבוגר ייל – במיוחד כשאני לא בדיוק הטיפוס שיודע להיות מוכר דיו. תמיד הרגשתי כמי שמצוי מתחת לרדאר בפקולטה, לא מהמצטיינים, לא ממקבלי המלגות או הפרסים, תמיד קרוע בין העבודה הלימודים והמילואים (תודה לאל, את זה כנראה לא יהיה בייל). במובן הזה אני מניח שאני מתייחס למעבר הזה כפתיחה של דף אקדמי חדש, מכוון יותר, ונקי – בלית ברירה – מלחצי העבודה, שיאפשר לי למתג את עצמי מחדש.

שיקול שני , שממשיך את הראשון, הוא שהמעבר הזה לחלוטין מנוגד לאופי שלי. אני מאוד נוטה להמשיך במקומות שנוח לי בהם, מאוד אוהב את הסביבה הרגילה והמוכרת. לאחר השחרור מהצבא, ובמהלך התואר הראשון, עבדתי כטכנאי בחברת כבלים – במשך חמש שנים. כל כך התרגלתי לעבודה הזו, לנוחות שלה, עד כדי כך שכשלהפתעתי יום אחד התקשר אלי אחד המרצים שלי, מחשובי עורכי הדין בארץ, והציע לי לבוא ולעבוד במשרדו, היססתי והשבתי לו שאני צריך לחשוב על זה, כי אני כבר עובד כטכנאי (למזלי לא לקח לי זמן רב מדי להתעשת). לאחר מכן התחלתי להתמחות ואז לעסוק כעוזר משפטי בבית המשפט העליון. גם שם הייתה לי חוויה מדהימה, ואחר כך מעולה, ואז מצויינת, ובסוף טובה. עסקתי במיטב שיש לעולם המשפטי הפרקטי להציע, למדתי המון, ובסופו של יום זה היה גם מקום מאוד נעים ונוח, והיה לי מאוד קשה לעזוב – וגם שם הייתי חמש שנים. באוניברסיטת תל אביב אני כבר בערך תריסר שנים, עם הפסקה קצרה, בלימודי היסטוריה, תקשורת, ומשפטים למיניהם, ומאוד מאוד נוח וטוב לי כאן. אבל זה בדיוק מה שגורם לי, באופן פרדוקסלי, לרצות לעזוב הכל ולנסוע. למקום אחר, חדש. לאו דווקא כי אני חושב שהדברים שאלמד שם מעמיקים יותר, אלא פשוט כי הם אחרים.

ולבסוף, השיקול המשמעותי ביותר, שכנראה רודף אותי כבר כמה שנים, הוא הרצון לחיות זמן מה במקום אחר. דווקא כשהעולם כל כך קטן, והכל כל כך קרוב, אני מרגיש שאני חייב לעצמי לחיות כמה שנים במקום אחר על פני הגלובוס. קאנט אמנם כמעט ולא יצא בחייו מקניגסברג, ונהג לשמור על מנהגיו בקפדנות כל חייו, אבל כבר רוסו, שקדם לו, בילה את חייו בנדודים אינסופיים מעיר לעיר וממדינה למדינה (טוב, אולי זה גם קשור לעובדה שהוא היה פרנואיד והיה בטוח שאויביו קשרו כנגדו קשר ותמיד רודפים אותו), ונראה לי שהייתי שמח להיות במקום טוב באמצע. לראות קצת את החיים ממקום אחר, לחשוב בצורה קצת שונה מהדרך שבה הורגלתי. ובשביל זה, כנראה, אני מוכן לוותר אפילו על השולחן שלי.

סיפור מסגרת

לפני תריסר שנים  בערך התיישבתי מול דף ריק. זה היה מבחן בקורס עלום שם בחוג לתקשורת, המבחן הראשון שלי באוניברסיטה.  זו הייתה הפעם הראשונה, לפחות מאז שסיימתי את לימודי התיכון, אבל כנראה שמאז ומעולם, שהתיישבתי מול דף ריק ונדרשתי למלא אותו במילים. אני זוכר שישבתי לא מעט זמן ובהיתי בדף המחברת, ולא ממש הבנתי מה עושים, איך מזיזים את היד כדי שבדף יהיו מילים שיצטרפו למילים ולמשפטים ולרעיונות בעלי משמעות.  זה הלך כנראה די גרוע, כי כבר בסוף הסמסטר הראשון החלטתי לעזוב את החוג לתקשורת. אחר כך הגיעה כתיבה בחוג להיסטוריה, ואחר כך בחוג למשפטים. התחלתי להתרגל לכתיבה, גם אם לא ממש חיבבתי אותה. השנים עברו, עוד כתיבה ועוד כתיבה, עבודות, סמינריונים, חוות דעת, ואפילו תיזה, וביני לביני הבחנתי שאני מתחיל לחבב את העניין הזה של להוסיף מילה למילה. אבל לכתוב בלוג? לא קצת נסחפנו? מה כבר יש לי להגיד?

אז זהו, שאין.

אז למה בעצם אני עושה את זה? כנראה כי יותר משאני מחבב את עניין הכתיבה, אני אוהב להתלבט. כלומר, אני שונא להתלבט. זה עושה לי ממש רע, הצורך לבחור בין אפשרויות שאין לי שום דרך לבחור ביניהן, הצורך להחליט. אני כל כך שונא דילמות שאני נמשך אליהן, מטפח אותן עד כדי בחילה, מושך אותן ומתענה עד שאי אפשר. לפעמים אפילו המלט נראה לי חפוז מדי בהחלטיות שלו. כחלק מזה אני אוהב להתייעץ עם אחרים, בין אם כדי לנסות לצאת מהדילמה, ובין אם כדי להאריך את קיומה הרבה אחרי שמיצתה את עצמה. כנראה שבצורה דומה אני מאוד שונא בירוקרטיה, אבל באופן מופלא מצליח להכניס את עצמי לכל תסבוכת בירוקרטית אפשרית, וגם כאן לפעמים נחמד שיש מי שעוזר. אז  מה טוב יותר מלפנות לחוכמת ההמונים (ניסיתי לצרף את הקישור להרצאה של ליאור צורף בנושא בטד, אבל לא הלך לי. אם למישהו יש את הקישור זה יהיה מאוד סימבולי) ?

דווקא היום אני נמצא קצת אחרי דילמה שכזו.  אני לא זוכר מתי זה התחיל, אבל כבר די הרבה זמן שאני סוחב איתי את החלום של לחיות זמן מה במדינה אחרת. משהו בזמינות של החיים המודרניים גורם לי לחשוב שלחיות כל החיים באותו מקום, לראות את הכל מאותה פרספקטיבה, זה משהו שאני לא יכול להרשות לעצמי. ודי מהר החלום הזה הצטרף לחלום של ללמוד משפטים בארה"ב. אחד הדברים הראשונים שאמרתי לרוית כשהתחלנו להיות בקשר הוא שזה משהו שאני חייב לעשות, ולמרבה המזל גם היא הייתה שותפה לרצון לצאת קצת למקום אחר. אבל החיים כנראה לא נועדו להיות כל כך פשוטים, והעניין נגרר ונגרר, ואף פעם לא היה ממש אפשרי. זה משהו שתמיד נשאר בשיחות על העתיד, במענה על השאלה מה אני מתכנן לעשות עם עצמי.  ככל שנקפו השנים היה ברור שהחלום הולך ונעלם, ובמקום מסויים כבר הייתי די שלם עם זה. מאוד נהניתי מהתואר השני במשפטים בתל-אביב ומכתיבת התיזה, וכבר התחלתי לחשוב על הדוקטורט. רוית די נהנית מהעבודה, שלפחות מהצד נראית לי מאוד מרשימה. יובל מקסימה, טפו טפו טפו, ומאוד אוהבת להיות אצל הסבתא והסבא והסבתא.

אז כדי  להשלים עם המציאות ולשים סופית את החלום מאחורי,  החלטתי להגיש מועמדות ללימודים בארה"ב. כבר התחלתי וזנחתי את התהליך בעבר, אבל הפעם היה ברור שזו ההזדמנות האחרונה, המופע האחרון של הדילמה , והפעם החלטתי שהגורל הוא שיכריע בה. מראש החלטתי להגיש מועמדות למספר מצומצם של אוניברסיטאות, ולא לשקול אפילו לנסוע בלי לקבל מלגה מלאה. מכיוון שהציונים שלי בתואר הראשון לא היו מזהירים – סיימתי בערך במקום המאה במחזור שלי (למרות שבשל פלאי הבירוקרטיה עדיין קיבלתי את התואר בהצטיינות!), הערכתי שהסיכוי שזה ייקרה לא בשמיים – סיכוי של כשלושים אחוזים. גם לא ממש ראיתי צורך להשקיע יותר מדי מאמצים  בתהליך הגשת המועמדות. קיבלתי כמה דוגמאות כתיבה שמאוד עזרו לי לקבל פרופורציה, ובעיקר קיוותי לטוב, גם אם לא ממש ידעתי מה בעצם הטוב שאני מקווה לו. די כיוונתי את עצמי למלגת פישמן (הם מתמקדים בשירות הצבאי, וקיוותי שלפחות כאן ייצא לי משהו מהשירות הקרבי ומכל המילואים שאני עושה), וברגע שהם הודיעו שהם לא מחלקים מלגה השנה, שלחתי בקשה לרשום את יובל למעון של אוניברסיטת תל-אביב לשנה הבאה.

בתחילת מרץ הייתי במילואים, וכשחזרתי חיכתה לי הודעה בדוא"ל מאוניברסיטת קולומביה. שמחתי ללמוד על קבלתי, אבל הם הוסיפו שבגלל מצבם הכלכלי הם לא יכולים להציע לי שקל. מייד השבתי להם שאני מאוד גאה ושמח שהתקבלתי, אבל גם מצבי הכלכלי לא משהו, כך שכנראה שזה לא יילך בינינו. וכך, בתחושת החמצה נעימה המהולה בשלוות ההשלמה, הרגשתי שסוף סוף נפתרה הדילמה. האגו היה מרוצה שהתקבלתי לאחת מחמש הפקולטות למשפטים המובילות בארה"ב, והנפש הייתה שלווה שנמנע הסיוט של עקירת החיים  ומעבר למדינה אחרת – והתחילה להכין עצמה לסיוט של מציאת גן ילדים ליובל לשנה הבאה.

ואז ביום שישי בצהריים נכנסה פתאום שיחה מחו"ל לטלפון הנייד, להודיע לי שהתקבלתי לאוניברסיטת ייל. זה היה בזמן ארוחת פורים מאוחרת אצל ההורים, וכצפוי פני כולם חשכו. ידעתי שלייל מדיניות סיוע כלכלי מאוד נדיבה – מה שהתברר כנכון, ושאני לא אסלח לעצמי אם אוותר על האפשרות הזו. בשבוע שלאחר מכן גם התבשרתי על קבלתי לאוניברסיטת ניו-יורק (שגם היא לא הציעה שקל) והארוורד (שפחות או יותר הציעו להשוות את ההצעה של ייל), מה שאפשר טוויסט מפתיע להתלבטות – בין המשך החיים הנורמליים ברחובות, מעבר לקייברידג' הנוחה יחסית, או מעבר לניו הייבן הנידחת. בסופו של דבר החלטנו לפני כשבועיים לוותר על הסיכוי שלנו לשקט נפשי ולעקור על טפינו וחתולינו לניו הייבן מוכת הפשע.

כך שכל ההקדמה הארוכה הזו מביאה אותנו לשאלה – איך לכל הרוחות עושים את זה? בפרקים הבאים ננסה לבחון את השאלה באופן פרטני יותר – מציאת דירה, ענייני ויזה, מעבר עם ילדים, מעבר עם חתולים. אבל בינתיים אם יש למי מכם עצה טובה, או כדורי הרגעה מיותרים, זה המקום.