ארכיונים עבור קטגוריה: אקדמיה

בימינו נראה לי כאילו העולם האקדמי מתחלק לשניים – אלו שיושבים ומחכים לאימיילים, ואלו שמתעלמים מהם. כל העולם הזה מושתת על פידבקים, על מערכות יחסים, הערכה אישית, ביקורת, דד-ליינים וציפייה למענה. נדירים השבועות שבהם אני לא פותח במתח את הדוא"ל בבוקר בציפייה מהולה בחשש. יגיע הציון בזמן ומה הוא יהיה? תשוב הטיוטה עם הערות וכמה הרסניות הן תהיינה? תיענה הבקשה לפגישה/המלצה/התחשבות? תתקבל הבקשה למלגה/פרסום/הצגה?

לפני שנה, כמעט בדיוק, זו הייתה תקופת ההמתנה לתשובות לקבלה ללימודים. למען האמת לא הייתי ממש לחוץ, כי לא ממש ציפיתי להרבה. בעוד שבוע בדיוק הדד-ליין להגשת הבקשה להמשיך לדוקטורט, והלחץ בשיאו. אבל גם הפעם הכל מתמצה בהמתנה למיילים – מה עם הבקשה להמלצה? מה עם טיוטת ההצעה? וגם היום, כמו אז, עומד ברקע הניסיון לרשום את יובל לגן – לפני שנה לגן של אוניברסיטת תל אביב, מתוך הנחה שנשאר בארץ, היום לגן בניו הייבן, מתוך תקווה להישאר כאן…

מה עוד היה לנו? לפני שנה מזג האוויר היה מייאש, והוא עודנו כך. מסופות חול, שרבים וחמסינים של עונת המעבר עברנו לסופות שלגים וקור מקפיא של עונת מעבר. היום מתחיל האביב, וכשיצאתי הבוקר החוצה הטמפרטורה הייתה 0 מעלות ומחר צפוי עוד קצת שלג. תמיד העדפתי את החורף על הקיץ, אבל החורף הזה עשוי לשנות את דעתי…

ספרים. מסתבר שלפני שנה עוד קראתי ספרי קריאה, עד כמה שאני זוכר הייתי קורא בעיקר ברכבת. בימינו אין רכבת – רק נסיעה של עשר דקות בשאטל מהבית לפקולטה למשפטים, ואין ספרים, חוץ מכמויות מגוחכות של ספרי עיון, שהפכו כולם לבליל של רעיונות, מאריסטו לרז, מקאנט לקימליקה.

חיפוש דירה – גם זה נראה שחוזר על עצמו. הדירה שמצאנו אמנם מאוד נחמדה, אבל מסתבר שהיא מאוד יקרה יחסית לדירות אחרות בסביבה. 1,600 דולר בחודש לדירה עם שני חדרי שינה, עם הוצאות חשמל וחימום שעובדות את השלוש מאות דולר בחודש בחורף.  מצד שני, מזה תריסר שנים, מדי שנה בשנה, מאז שיצאתי מבית ההורים, תמיד תכננתי לעבור דירה בסוף השנה, ולרוב זה יצא בסוף לפועל רק כשזה היה כרוך במעבר לעיר אחרת. אמנם כאן זו לא טרחה כל כך גדולה לעבור דירה – ממילא כמעט ואין לנו רהיטים או מכשירי חשמל, ואפשר לשכור U-Haul ולעשות את זה לבד – אבל עדיין הבירוקרטיה של שינוי הכתובות פשוט נוראית, וגם להתחיל לחפש עכשיו דירה חדשה, שמוכנה לקבל דיירים עם חתולים, לא סימפטית.

מה עוד? ויזה, בדיעבד, לא היה כזה סיפור, נקווה שבמידת הצורך החידוש שלה גם הוא לא יהיה בעייתי. החיסונים היוו בירוקרטיה נוראית, ובדיעבד היה צריך להתחיל להתעסק איתם הרבה יותר מוקדם. בנק, אינטרנט וענייני טלפוניה – טפו, טפו, טפו, נראה שזה הסתדר על הצד הגרוע ביותר. אני בספק אם הייתי יכול לסגור על עסקאות גרועות יותר. לפחות לקח אחד למדתי – לא לסגור על אינטרנט, טלפוניה ובנק מיד לאחר טיסה טרנס-אטלנטית ונסיעה של כמה שעות מניו יורק לניו הייבן…

בשבוע האחרון ביצעה מריה דינו את שיחות הטלפון לדור הבא של המתקבלים, ואני מניח שבשאר המקומות ההחלטות מתקבלות גם הן בימים אלו, אז אולי אני אנסה לפשפש בזיכרוני ולחשוב על עצות לדור הבא, בתקווה שלי עצמי השבוע הקרוב לא יביא עמו מכשולים קשים מדי. אם מישהו מכם במקרה מגיע לקרוא את הדברים האלו, אשמח לענות על שאלות ככל יכולתי.

פתאום נחת עליי קצת שקט. אחרי שכבר יצא לי להיקרות בדרכם של הוריקן או שניים, זה בהחלט מרגיש כמו השקט שבעין הסערה. בשלושת החודשים האחרונים, פחות או יותר, עברתי לחיות בספרייה, מבלה שם כמעט עד חצות מדי יום ביומו, חוזר הביתה רק כדי לישון ולראות קצת משפחה בבוקר. המעבר לחיי הספרייה התגבש מתוך ההבנה שנחתה עליי לקראת סוף סמסטר הסתיו שאני נדרש לכתוב שלוש עבודות רציניות, בנוסף למבחן רציני, ושאם אני רוצה להיות מסוגל להגיש מועמדות לתוכנית הדוקטורט אני צריך להגיש את העבודות מספיק מוקדם כדי להספיק לקבל עליהן ציון בזמן, לעשות את זה מספיק טוב כדי לקבל המלצות, ובנוסף לגבש הצעה רצינית לדוקטורט.

בעבודת פרך הסתיימה אחת אחרי השנייה כתיבת העבודות, עם חלקן אני שלם יותר ועם חלקן פחות. למזלי את אחת העבודות יכולתי לכתוב בעברית, מה שרק גרם לי להבין עד כמה קל יותר לכתוב עבודה במשפטים בשפת האם שלך. עוד יותר למזלי הצלחתי להמיר חלק גדול מה עבודות למה שהיווה את הבסיס להצעת הדוקטורט שלי. האחראים על התוכנית כאן מאוד ממליצים שלא להמשיך לדוקטורט מיד לאחר התואר השני, ובהרבה מובנים הם צודקים, זה פשוט עבודה מטורפת, שממש שוחקת את ההנאה מהמקום המדהים הזה. והמקום הזה באמת מדהים. מאין ספור האירועים החברתיים, ההרצאות המרתקות, ועד ארוחות הצהריים והערב שמוצעות ללא הפסקה, השיעורים והשיחות, שלא לדבר על קבוצה קטנה ומגובשת של סטודנטים לתארים מתקדמים מכל העולם. גם עם כל הצורך לאזן בין המשפחה, הלימודים, העבודות, וכתיבת ההצעה, הצלחתי למזלי גם ליהנות משלל הדברים שהמקום הזה מציע.

לפני כמה ימים העברתי למנחה הפוטנציאלי את הטיוטה הראשונה, ופתאום שקט. בעקבות עצה מעולה שקיבלתי בחרתי בסמסטר האביב בקורסים מאוד קלים לעיכול, כך שבינתיים אין לי ממש מה לעשות. כמובן, תמיד יש עוד קצת מחויבויות – מחקר שהתחייבתי לעשות יחד עם אחד המרצים שכבר ממש בפיגור; פגישה עם מדריך לכתיבה באנגלית כדי לשפר את רמת ההצעה; סגירות אחרונות של וועדת הדוקטורט; התלבטות לגבי אחת ההמלצות; אבל בגדול – שקט. הבעיה היא שזה שקט מלחיץ. הדד-ליין להגשה הוא בעוד שבועיים, וברור לי שההצעה תדרוש הרבה שיפורים, כך שככל שהשקט שקט יותר, הוא מלחיץ יותר.

כבר שנים שאני רודף אחריי דד-ליינים. בדיוק לפני שנה קיבלתי את שיחת הטלפון שהתחילה את המסע המטורף הנוכחי. מחציתה הראשונה של השנה הזו הייתה מרוץ מטורף לסיים את עבודת התיזה בתל אביב, ומחציתה השנייה הייתה קריאה אינסופית של חומרים, מטלות, ועכשיו ההצעה. מצד אחד זו הייתה תחושת חוסר שליטה, מרדף בלתי פוסק אחרי הזנב, אבל מצד שני זו תחושה מאוד אקטיבית של התקדמות לקראת מטרה. ועכשיו כלום. מישהי אפילו הציעה לי לקחת סרט מטופש מהספרייה! (שירות מקורי שהספרייה למשפטים מציעה). אני מניח שהייתי יכול להתרגל לזה אם לא הייתי יודע שבקרוב מאוד רגע ההכרעה.

שבוע הבא מתחילה חופשת האביב, ובמהלכה המנחה הפוטנציאלי הבטיח לעבור על הטיוטה. הבעיה העיקרית שהוא יכול להיות המנחה המושלם. לפני כמה חודשים, לקראת הפגישה הראשונית בשאלת האפשרות שהוא ינחה אותי, ניסחתי לעצמי מה אני רוצה לומר וחזרתי לאחד המאמרים שהיוו את ההשראה לרעיון שאיתו באתי ולהפתעתי נזכרתי שהוא כתב אותו. כמובן הבעיה היא שהוא יודע לעלות על כל כשל בטיעון, ולהציע אינסוף חומרי קריאה רלוונטיים. מצד אחד אני יכול להיות יחסית רגוע לגבי כך שהוא מאוד תומך בכיוון הכללי, אבל מצד שני חרד מהאפשרות שהטיוטה תחזור עם יותר הערות מהטקסט המקורי, ואין לי ממש מה לעשות עם זה בינתיים. הכל שקט ורגוע, אבל הסערה האמיתית מעבר לאופק. לפחות לאופק יש סוף ברור – העשרים ושביעי למרץ!

הפעם רשומה קצת אחרת.

ענייני המעבר מתקדמים לאטם. דירה כאמור כנראה יש, התור לשגרירות ארה"ב נקבע, לאחר הסיבוך הבירוקרטי הנדרש, לעוד שבוע. החיסונים דרשו הסתבכות מטורפת, שכנראה עוד תוקדש לה רשומה עצמאית, וממילא כבר לא יושלמו במועדם. כרטיסי הטיסה כבר נרכשו, וגם הם כנראה יציבו אתגר ייחודי שידרוש דיון.

אבל ברקע הדברים מתעוררת בי תהייה למה בכלל צריך את כל כאב הראש הזה.

אנחנו מקווים כמובן שזו תהיה חוויה מדהימה מבחינה תרבותית, אבל אנשים לא מעטים שאני משוחח עמם, ושהיו בסיטואציה דומה בעבר, מציינים שזו גם חוויה מאוד קשה מבחינה משפחתית. אני כמובן אזכה לסביבה מאוד תומכת ועוטפת, אבל רוית עוצרת את הקריירה שלה באיבה, ועוברת למקום די נידח, שכנראה בחודשים הראשונים, בהם אני אהיה עסוק בניסיון לבצר את הקבלה ללימודי הדוקטורט – יציע לה סביבה מאוד דלה. מבחינה כלכלית אמנם ייל מציעים סיוע מאוד נדיב, אבל אנחנו כבר לא בשלב שאנחנו יכולים לחזור (או להמשיך?) לחיות בסטנדרטים הסטודנטיאליים שהתקציב שלהם מאפשר.

אז אולי מבחינה אקדמית? הפקולטה למשפטים של ייל מדורגת במקום הראשון בדירוג הפקולטות למשפטים בארה"ב, למעשה מאז שהחל הדירוג הסמי-רשמי שלהן, אז לכאורה זה המקום הטוב בעולם ללמוד בו משפטים (ויסלחו לי ידידי האנגלופילים). אבל מה זה אומר בעצם? לימוד משפטים, בשונה מהמדעים המדוייקים, לא דורש מעבדות משוכללות או תקציבי ענק למחקר. בשונה ממדעי הרוח הוא גם לא כל כך מושפע מגודל הספרייה, כי כמעט כל החומרים הרלוונטיים ממילא מצויים במאגרי מידע דיגיטליים. אין ספק שיש שם ריכוז גבוה של אנשים מבריקים, אבל ממילא אני יכול לקרוא בעצמי את כל מה שהם כתבו גם בלי להיות שם. אני מתאר לעצמי שלשיחה עמם יכול להיות ערך מוסף, אבל אין ספק שלעולם אני לא אוכל לבטא את עצמי באנגלית בצורה חדה כמו שאני יכול להתבטא בעברית. יש שם אולי קורסים מרתקים, וסטודנטים מכל העולם, אבל בשלב של הדוקטורט זה כמובן הרבה פחות משמעותי.

מצד שני, אני בכנות מאמין שבאוניברסיטת תל אביב, שבה אני נמצא כיום, אני אוכל ליהנות מסביבה אקדמית מדהימה לדוקטורט. יש כאן אנשי סגל מבריקים, שברור לי שאוכל ליהנות ולהרוויח מהנחייתם לא פחות, אם לא יותר, מאשר מהנחייתם של אנשי סגל ידועי שם בייל. המלגות בייל אמנם נדיבות "קצת" יותר, אבל כאן רוית יכולה לעבוד והדבר לא יפגע במלגה. אבל החשוב מכל מבחינתי הוא השולחן שלי. לפני מספר שנים הקימו בפקולטה למשפטים בתל אביב את מרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, ולהפתעתי, הם יצרו כאן משהו מדהים. סביבה אקדמית של סטודנטים שבאמת מעוניינים ללמוד, כיתות (יחסית) קטנות, קורסים ברמות שלא ציפיתי להן, מרצים אורחים מהמובילים בעולם, וכנסים מרתקים ללא הפסקה. אבל חשוב מכל, מבחינתי, הוא השולחן. ווירג'יניה וולף כתבה על חשיבותו של חדר משלך, עם דלת ומפתח (וקצבה שנתית) לתהליך הכתיבה, וזה נכון לא פחות לגבי הצורך בשולחן משלך לתהליך הכתיבה האקדמית. רק מאז שיש לי את השולחן שלי במרכז מיתר, מבולגן ועמוס ספרים ומאמרים ושאר מרעין בישין (כגון כוסות קפה מעלות עובש שהמנקה מדי פעם זורקת), הצלחתי באמת לכתוב. אני מגיע בבוקר, קורא קצת חדשות, מתעדכן בפייסבוק, ומשתדל להתנתק (בעזרתו האדיבה של ההודו הקר) ולעבוד על השולחן שלי עד לשעות הערב. ואת זה, לפחות במהלך התואר השני (לא יודע לגבי ההמשך), לא יהיה לי בייל.

אז למה בעצם? שיקול אחד הוא מאוד ציני ותועלתני. למרות שמאוד נהניתי מהעבודה כעוזר משפטי, הבנתי במהלך התואר השני שהאקדמיה היא המקום בשבילי. ואם ברצוני להשיג תקן כחבר סגל לאחר הלימודים, בהחלט עדיף יהיה אם על הדיפלומה שלי יהיה כתוב Yale ולא אוניברסיטת תל אביב. זה מצב קצת אבסורדי, ואפילו די מכעיס, אבל אין ספק שמבחינת העולם האקדמי, הגושפנקא של ייל היא פרוקסי משמעותי ביותר. לא יעזור כמה יכירו ויעריכו אותי כאן, עדיין יעדיפו אותי כבוגר ייל – במיוחד כשאני לא בדיוק הטיפוס שיודע להיות מוכר דיו. תמיד הרגשתי כמי שמצוי מתחת לרדאר בפקולטה, לא מהמצטיינים, לא ממקבלי המלגות או הפרסים, תמיד קרוע בין העבודה הלימודים והמילואים (תודה לאל, את זה כנראה לא יהיה בייל). במובן הזה אני מניח שאני מתייחס למעבר הזה כפתיחה של דף אקדמי חדש, מכוון יותר, ונקי – בלית ברירה – מלחצי העבודה, שיאפשר לי למתג את עצמי מחדש.

שיקול שני , שממשיך את הראשון, הוא שהמעבר הזה לחלוטין מנוגד לאופי שלי. אני מאוד נוטה להמשיך במקומות שנוח לי בהם, מאוד אוהב את הסביבה הרגילה והמוכרת. לאחר השחרור מהצבא, ובמהלך התואר הראשון, עבדתי כטכנאי בחברת כבלים – במשך חמש שנים. כל כך התרגלתי לעבודה הזו, לנוחות שלה, עד כדי כך שכשלהפתעתי יום אחד התקשר אלי אחד המרצים שלי, מחשובי עורכי הדין בארץ, והציע לי לבוא ולעבוד במשרדו, היססתי והשבתי לו שאני צריך לחשוב על זה, כי אני כבר עובד כטכנאי (למזלי לא לקח לי זמן רב מדי להתעשת). לאחר מכן התחלתי להתמחות ואז לעסוק כעוזר משפטי בבית המשפט העליון. גם שם הייתה לי חוויה מדהימה, ואחר כך מעולה, ואז מצויינת, ובסוף טובה. עסקתי במיטב שיש לעולם המשפטי הפרקטי להציע, למדתי המון, ובסופו של יום זה היה גם מקום מאוד נעים ונוח, והיה לי מאוד קשה לעזוב – וגם שם הייתי חמש שנים. באוניברסיטת תל אביב אני כבר בערך תריסר שנים, עם הפסקה קצרה, בלימודי היסטוריה, תקשורת, ומשפטים למיניהם, ומאוד מאוד נוח וטוב לי כאן. אבל זה בדיוק מה שגורם לי, באופן פרדוקסלי, לרצות לעזוב הכל ולנסוע. למקום אחר, חדש. לאו דווקא כי אני חושב שהדברים שאלמד שם מעמיקים יותר, אלא פשוט כי הם אחרים.

ולבסוף, השיקול המשמעותי ביותר, שכנראה רודף אותי כבר כמה שנים, הוא הרצון לחיות זמן מה במקום אחר. דווקא כשהעולם כל כך קטן, והכל כל כך קרוב, אני מרגיש שאני חייב לעצמי לחיות כמה שנים במקום אחר על פני הגלובוס. קאנט אמנם כמעט ולא יצא בחייו מקניגסברג, ונהג לשמור על מנהגיו בקפדנות כל חייו, אבל כבר רוסו, שקדם לו, בילה את חייו בנדודים אינסופיים מעיר לעיר וממדינה למדינה (טוב, אולי זה גם קשור לעובדה שהוא היה פרנואיד והיה בטוח שאויביו קשרו כנגדו קשר ותמיד רודפים אותו), ונראה לי שהייתי שמח להיות במקום טוב באמצע. לראות קצת את החיים ממקום אחר, לחשוב בצורה קצת שונה מהדרך שבה הורגלתי. ובשביל זה, כנראה, אני מוכן לוותר אפילו על השולחן שלי.