שקט

פתאום נחת עליי קצת שקט. אחרי שכבר יצא לי להיקרות בדרכם של הוריקן או שניים, זה בהחלט מרגיש כמו השקט שבעין הסערה. בשלושת החודשים האחרונים, פחות או יותר, עברתי לחיות בספרייה, מבלה שם כמעט עד חצות מדי יום ביומו, חוזר הביתה רק כדי לישון ולראות קצת משפחה בבוקר. המעבר לחיי הספרייה התגבש מתוך ההבנה שנחתה עליי לקראת סוף סמסטר הסתיו שאני נדרש לכתוב שלוש עבודות רציניות, בנוסף למבחן רציני, ושאם אני רוצה להיות מסוגל להגיש מועמדות לתוכנית הדוקטורט אני צריך להגיש את העבודות מספיק מוקדם כדי להספיק לקבל עליהן ציון בזמן, לעשות את זה מספיק טוב כדי לקבל המלצות, ובנוסף לגבש הצעה רצינית לדוקטורט.

בעבודת פרך הסתיימה אחת אחרי השנייה כתיבת העבודות, עם חלקן אני שלם יותר ועם חלקן פחות. למזלי את אחת העבודות יכולתי לכתוב בעברית, מה שרק גרם לי להבין עד כמה קל יותר לכתוב עבודה במשפטים בשפת האם שלך. עוד יותר למזלי הצלחתי להמיר חלק גדול מה עבודות למה שהיווה את הבסיס להצעת הדוקטורט שלי. האחראים על התוכנית כאן מאוד ממליצים שלא להמשיך לדוקטורט מיד לאחר התואר השני, ובהרבה מובנים הם צודקים, זה פשוט עבודה מטורפת, שממש שוחקת את ההנאה מהמקום המדהים הזה. והמקום הזה באמת מדהים. מאין ספור האירועים החברתיים, ההרצאות המרתקות, ועד ארוחות הצהריים והערב שמוצעות ללא הפסקה, השיעורים והשיחות, שלא לדבר על קבוצה קטנה ומגובשת של סטודנטים לתארים מתקדמים מכל העולם. גם עם כל הצורך לאזן בין המשפחה, הלימודים, העבודות, וכתיבת ההצעה, הצלחתי למזלי גם ליהנות משלל הדברים שהמקום הזה מציע.

לפני כמה ימים העברתי למנחה הפוטנציאלי את הטיוטה הראשונה, ופתאום שקט. בעקבות עצה מעולה שקיבלתי בחרתי בסמסטר האביב בקורסים מאוד קלים לעיכול, כך שבינתיים אין לי ממש מה לעשות. כמובן, תמיד יש עוד קצת מחויבויות – מחקר שהתחייבתי לעשות יחד עם אחד המרצים שכבר ממש בפיגור; פגישה עם מדריך לכתיבה באנגלית כדי לשפר את רמת ההצעה; סגירות אחרונות של וועדת הדוקטורט; התלבטות לגבי אחת ההמלצות; אבל בגדול – שקט. הבעיה היא שזה שקט מלחיץ. הדד-ליין להגשה הוא בעוד שבועיים, וברור לי שההצעה תדרוש הרבה שיפורים, כך שככל שהשקט שקט יותר, הוא מלחיץ יותר.

כבר שנים שאני רודף אחריי דד-ליינים. בדיוק לפני שנה קיבלתי את שיחת הטלפון שהתחילה את המסע המטורף הנוכחי. מחציתה הראשונה של השנה הזו הייתה מרוץ מטורף לסיים את עבודת התיזה בתל אביב, ומחציתה השנייה הייתה קריאה אינסופית של חומרים, מטלות, ועכשיו ההצעה. מצד אחד זו הייתה תחושת חוסר שליטה, מרדף בלתי פוסק אחרי הזנב, אבל מצד שני זו תחושה מאוד אקטיבית של התקדמות לקראת מטרה. ועכשיו כלום. מישהי אפילו הציעה לי לקחת סרט מטופש מהספרייה! (שירות מקורי שהספרייה למשפטים מציעה). אני מניח שהייתי יכול להתרגל לזה אם לא הייתי יודע שבקרוב מאוד רגע ההכרעה.

שבוע הבא מתחילה חופשת האביב, ובמהלכה המנחה הפוטנציאלי הבטיח לעבור על הטיוטה. הבעיה העיקרית שהוא יכול להיות המנחה המושלם. לפני כמה חודשים, לקראת הפגישה הראשונית בשאלת האפשרות שהוא ינחה אותי, ניסחתי לעצמי מה אני רוצה לומר וחזרתי לאחד המאמרים שהיוו את ההשראה לרעיון שאיתו באתי ולהפתעתי נזכרתי שהוא כתב אותו. כמובן הבעיה היא שהוא יודע לעלות על כל כשל בטיעון, ולהציע אינסוף חומרי קריאה רלוונטיים. מצד אחד אני יכול להיות יחסית רגוע לגבי כך שהוא מאוד תומך בכיוון הכללי, אבל מצד שני חרד מהאפשרות שהטיוטה תחזור עם יותר הערות מהטקסט המקורי, ואין לי ממש מה לעשות עם זה בינתיים. הכל שקט ורגוע, אבל הסערה האמיתית מעבר לאופק. לפחות לאופק יש סוף ברור – העשרים ושביעי למרץ!