הראשון לנובמבר, איך שהזמן טס. מסתבר שאני כאן כבר יותר מחודשיים.

והפעם – התנצלות קולקטיבית. פשוט נעלמתי. תמיד הייתי גרוע בלשמור על קשרים, אבל מאז שאנחנו כאן זה כבר עובר כל גבול. אז לכל מי שכתב או התקשר, שלח מכתב, גלויה או מסרון, לכל מי שחגג יום הולדת או תהה מה קורה – אני פשוט לא  בסדר. אבל הנה התירוץ:

אז ככה. לכל מי שהתעניין, כן, זה מדהים כמו שזה אמור להיות, אבל זה גם אינטנסיבי בטירוף. בערך מהשבוע הראשון ללימודים אני רודף אחרי הזנב. מראש ידעתי שמכסת הזמן שאני אוכל להקדיש לכל עיסוקי הפקולטה מוגבלת וכפופה למגבלות משפחתיות, ולכן נרשמתי למספר מצומצם של קורסים הסמסטר, כך שסך הכל יש לי בערך עשר שעות בשבוע של שיעורים. העניין הוא כמובן הקריאה. מדי שבוע אני נדרש לקרוא לערך חמש מאות עמודים, ובערך כל שבוע לכתוב נייר תגובה. הבעיה (?) היא שבשונה מלימודים במקומות אחרים (נניח ישראל), באמת צריך לקרוא (כמעט) את כל החומר.  הכיתות יחסית מאוד קטנות (השיעור הגדול ביותר שאני משתתף בו מונה כשבעה-עשר סטודנטים, הקטן ביותר כחמישה…), מה שאומר שההשתתפות היא עניין די הכרחי, וכמי שמקווה להמשיך מכאן לדוקטורט אני בכל זאת משתדל ליצור רושם טוב ולדבר כמה שפחות שטויות (וזה עוד בלי להיכנס לענייני ההתבטאות באנגלית).

אבל הבעיה האמיתית מתחילה עם האירועים, ואלו פשוט לא נגמרים. אני משתדל שלא להגיע לאירועים שלא באמת מעניינים אותי ושלא יכולים לתרום לי בצורה משמעותית (כשלעניין זה אני לא מחשיב את ארוחת הצהריים שלרוב מוגשת בהם כתרומה משמעותית בפני עצמה), ועדיין אני מוצא את עצמי מגיע בערך לשלושה-ארבעה-חמישה אירועים בשבוע, כששוב, חלקם דורש קריאה משמעותית של טקסטים כדי להבין על מה בעצם מדובר בהם. ומעבר לזה מיני אירועים תרבותיים וחברתיים, ומפה לשם אני מוצא את עצמי בקושי רואה את המשפחה…

ואז פתאום בא הוריקן, ומתבטלים יומיים של לימודים, ופתאום אני מוצא את עצמי עם קצת אויר לנשימה, ואפילו עם פחות פיגור בקריאה. אז אמנם עדיין לא היה לי זמן לדבר כמו שצריך עם כל מי שאני צריך לדבר כמו שצריך, אבל לפחות יש לי קצת זמן להתנצל באופן קולקטיבי. אז שוב – סליחה. זה לא אני, זה העולם האקדמי…

וזה פחות או יותר ממצה את מכסת הזמן הפנוי שלי להיום. בפעמים הבאות – על הקשר בין האקדמיה למזון; אנגלית מדוברת וסטודנטים למשפטים; מזג האויר (!!); ואולי גם על נושאים רציניים, ככל שהזמן יאפשר.