ניו הייבן, קונטיקט.  נוסדה בשנת 1638, מונה כמאה ושלושים אלף נפש. אחרי שלושה ימים, העיר עדיין מרגישה מוזרה. משהו במתח בין אוכלוסייה קשת יום וסטודנטים צעירים ומאושרים שכל חייהם לפניהם. מצד אחד אוניברסיטת ייל מהווה את מקור ההכנסה העיקרי של העיר, ומצד שני הגעתם של הסטודנטים  הצעירים לקולג' היום אובטחה בנוכחות משטרתית כאילו הייתה תהלוכה של הקו-קלוקס-קלן.

וגם לי עדיין מוזר. מצד אחד אני כבר כאן, כבר יש מיטה, וחשבון בנק, וטלפון מקומי, מצד שני המשפחה עדיין רחוקה. הכל מרגיש מנותק מהקשר. ערב שבת, שאר ה-LL.Mים זוממים לצאת לסבב פאבים שהאוניברסיטה מארגנת. נראים חבורה מאוד נחמדה ומאוד קוסמופוליטית. אבל לי מחכים המשפטים הפוליטיים לסיום עבודת התיזה, לצד בקבוק ענק של רום מתובל שהשאיר הדייר הקודם (יחד עם מזוזה ונרות שבת…). הסידורים הראשוניים קצת נרגעו, אבל עדיין לא לגמרי ברור איך עושים כאן קניות (וקפה) בלי רכב. בשבוע הבא מתחיל שבוע אוריינטציה, שנדמה שהוא כולל בעיקר קוקטיילים וארוחות. בכלל, כמי שמורגל לכיבוד באירועים האקדמיים בארץ, על טהרת הבורקסים וקוראסונים למיניהם, מאוד מפתיע הכיבוד שהוגש כאן על טהרת הנקניקים, גבינות, מטבלים ואלכוהול (אה, וגם חומוס).

ועדיין דאגות, איך תהיה הטיסה, ואיך תהיה יובל, ואיך יהיה לחתולים. בתקווה שבדיוק בעוד שבוע הכל יהיה כבר מאחורינו, והשנה שלפנינו תוכל להתחיל. איסט רוק היא שכונה מאוד שקטה ומאוד נחמדה, אבל קצת מבודדת ורחוקה. הכל כאן נסגר מוקדם, והרחובות די שוממים. לא קל להיות לבד בניו הייבן בערב שבת,  אבל לפחות הרום מתובל. נראה שמחר בבוקר עניין הקפה הולך להיות דוחק במיוחד…