רשומה חדשה, והפעם על ענייני נדל"ן.

באופן מאוד ישראלי, נראה שהדבר הראשון שהתחלנו לדאוג לגביו היה המקום שנגור בו. משהו ביהודי הנודד שבנו הזהיר שקודם כל צריך למצוא ארבעה קירות, וגג לראשנו (עם מכונת כביסה ומייבש), וכל השאר כבר יסתדר מעצמו. בישראל אמנם חיפושי דירה נוטים להיות תהליך מתיש של התרוצצות וייאוש, אבל כמו שכבר כתבתי, למרבה המזל האמריקאים מאוד מאורגנים ומסודרים,  והכל נעשה בצורה חלקה. כל עוד אתה נמצא בגבולות הנורמה.

למרבית הסטודנטים הזרים האוניברסיטה מציעה מגורים בניהולה. המעונות בקמפוס אמנם שמורים בעיקר לסטודנטים בקולג', אבל יש לאוניברסיטה גם בניני דירות שמיועדים בעיקר לסטודנטים לתארים מתקדמים. בנוסף יש להם גם בעלות בנכסים שמנוהלים על ידי חברה חיצונית, וחלקים מיועדים לסטודנטים. אלא שבכל אלו אין אפשרות להכניס חיות מחמד, ואנחנו כזכור מגיעים עם שני חתולים.

אבל לא נורא, בכל מקרה נאמר לנו שהנכסים של האוניברסיטה נוטים להיות יותר יקרים ופחות איכותיים ממה שיש לשוק להציע. וכאן יש משהו מעניין למי שמגיע מישראל. בעוד שהמודל המקובל בישראל למגורים הוא הבית המשותף (כלומר מבנה שבאופן חריג ליתר דיני המקרקעין הבעלות בו ובקרקע שהוא נמצא עליה אינה משותפת במובן האמיתי/משפטי של המילה, אלא מחולקת ונפרדת), המודל המקובל בארה"ב הוא הבעלות "המסורתית", כלומר בעלים אחד לקרקע ולמבנה שצמוד אליה, בין אם זה בית פרטי של שתי קומות, או בניין מגורים. המודל של בניין משותף, או קונדומיניום, למיטב הבנתי, די חריג בנוף האמריקאי. מה שזה אומר בפועל,  שהבעלות על בנייני המגורים, לפחות בכל הנוגע לשוק השכירות בניו הייבן, היא בעיקר בידי תאגידים, שמשכירים את הדירות בביניינים שבבעלותם באופן מאוד מסודר ונוח – ממש גן עדן למחפשי הדיור. אלא שאליה וקוץ בה. למרות ששוב ושוב אומרים לנו שניו הייבן כבר לא נוראית כמו פעם, עדיין מסתמן באופן ברור שהאזור היותר אורבאני בה הוא לא בדיוק האיזור שהכי טוב לגור בו כמשפחה, במיוחד כזו הכוללת ילדה בת שנתיים (נראה שהחתולים אדישים לשאלת הסביבה העירונית, והיא די אדישה אליהם).

כך שבאופן די חד משמעי המליצו לנו שהמקום הטוב ביותר לחיות בו בניו הייבן חיים שקטים ורגועים הוא שכונה בשם איסט רוק, שכונה פרברית לעילה ולעילה, עם הרבה בתים מקסימים מתחילת המאה ומעט מאוד דברים אחרים (כולל פשיעה). קצת משעמם, אבל אני מניח שאחרי מגורים של שנתיים ברחובות הרבה יותר גרוע כבר לא יכול להיות. מצד שני זו אופציה טובה יותר מאשר מגורים קצת יותר מרוחקים מהאוניברסיטה, כי בזכות שירותי ההסעות שהיא מפעילה, ושעוברים באיסט רוק, אנחנו מקווים להסתדר ללא רכב.

אבל מה, מכיוון שרוב הבתים באיסט רוק הם בתים קטנים, לרוב בתים פרטיים שהומרו להיות "תלת משפחתיים", כלומר שלוש קומות שבכל קומה דירה נפרדת, הבעלות בהם היא בידי אנשים פרטיים, ולא חברות (מעניין לציין בהקשר הזה את היחס המדהים בין המחיר המגוחך של הבית ומחירי השכירות. הבית שאותו בסופה של הרשומה יסתבר שמצאנו בו דירה מוערך בכ-260,000 דולר, בעוד שהשכירות החודשית על אחת מבין שלוש הדירות בו היא 1,600 דולר), וזה אומר שהחיפוש הוא כבר לא פשוט ונוח, אלא חיפוש ידני מייגע דרך האתר המעצבן קרייגסליסט. למי שלא מכיר, מדובר באתר מאוד לא נוח לשימוש, כמעט ללא שום אפשרות לחיפוש נורמלי, שמהווה מונופול ללא עוררין על שוק המודעות האינטרנטיות בארה"ב. מתפרסמות בו מודעות החל ממכירת חפצים יד שניה, דרך היכרויות, הצעות עבודה, וכלה במכירת נדל"ן. קצת מזכיר את המד"ס שהיה באוניברסיטאות עד תחילת שנות האלפיים, רק באינטרנט, ופחות נוח לשימוש.

אז בקרייגסליסט ישבנו וגם חיפשנו, ומדי פעם גם מצאנו דירות רלוונטיות. בנוסף קיבלנו גם מידע  רלוונטי שמתפרסם בלוחות של סטודנטים למשפטים וסטודנטים זרים בייל. להפתעתי ממרבית הדירות שפניתי אליהן, חלקן מייד עם פרסומן, לא קיבלתי כל מענה. בשלב מסויים הציעו לי להחליף את ההתעניינות הלקונית בדירה בפנייה נרגשת שכוללת אוטוביוגרפיה משפחתית קצרה, וכמובן תוך ציון העובדה שאני מגיע כדי ללמוד בייל. ואכן, העצה הוכיחה את עצמה (תודה נועם!) וקיבלנו כמה תשובות. אבל איך אפשר לשכור דירה מבלי אפילו לראות אותה? כאן נכנס לתמונה המושיע שלנו – איסר. את איסר, שכרגע בייל, אני מכיר עוד מההתמחות בבית המשפט העליון, ואין לי מושג איך היינו מסתדרים בלעדיו. אחרי שצימצמנו את הרשימה למספר מצומצם של דירות, איסר הלך לראות אותן בעבורנו, ואפילו שלח לנו תמונות. בזכותו הצלחנו למצוא דירה מאוד נחמדה במיקום מעולה, קצת יקרה, אבל כזו שכוללת במחיר גם את כל החשבונות. בלי (או יותר נכון, עם) לחשוב יותר מדי שלחנו מייל סוגר עניין לבעל הבית, שהיה מאוד נחמד, אבל מצד שני הודיע לנו ששעה אחרי שאיסר ראה את הדירה היא נחטפה. היינו קצת בהלם, אבל לא אמרנו נואש. שוב ושוב יצא איסר בשליחויות למעננו, ושוב נמצאה דירה, קצת פחות יקרה אבל גם במיקום קצת יותר מרוחק, ומייד עם קבלת האישור מאיסר הודענו לבעל הבית שאנחנו רוצים לסגור עניין. גם הוא היה מאוד נחמד כשהוא הודיע לנו שהדירה כבר נחטפה. בו ברגע שלחתי מייל לבעלת בית נוספת שאתה דירתה ראה איסר, מגייס לטובתי את כל כישורי ההתחנפות, הנחמדות והרהיטות במייל אחד. אפילו תהיתי אם כדאי לצרף תמונה של יובל והחתולים מכורבלים זה לצד זה, אבל מכיוון שאין תמונה כזו (וכנראה לעולם גם לא תהיה), הצעתי שננהל לאלתר שיחת וידאו בסקייפ. למרבה הפתעתי, היא השיבה שהדירה עניין פנויה (מה שכמובן עורר את חששותי), ואחרי עיכובים כאלו ואחרים הצלחנו גם לנהל שיחה. אחרי התכתבויות רבות החלטנו לסגור את העסקה, ולשם כך נדרשנו להעביר לה מקדמה, די מקובלת, של חודשיים שכר דירה. אחרי התלבטויות רבות החלטנו פשוט לבצע העברה בנקאית לחשבון שלה, ואחרי היעלמות מפתיעה מצידה (מה שכמובן עורר את חששותי), היא אישרה את קבלת ההעברה.

כך שבסופ של דבר, אם לא נפלנו קרבן למזימה מתוחכמת, נראה שמצאנו דירה לגור בה. יחסית זולה (1,600 דולר, לא כולל חשבונות), אבל קצת רחוקה (כמה קילומטרים מבית הספר למשפטים, כמה מאות מטרים מהתחנה בה עוצרת ההסעה של האוניברסיטה), עם בעלת בית שנראית מאוד נחמדה (בהנחה שהיא לא קרימינלית). לא בטוח עד כמה היינו מסתדרים בלי עזרתם הנפלאה של רומן, יעקב, ליאורה וכמובן איסר. עם כל הקלישאה שבדבר – אמריקה אמריקה, אבל מסתבר שהכי חשוב הוא חברים במקומות הנכונים.